"תגיד, כמה רמזורים יש לך ביישוב?", שואל השופט הבינלאומי גל ליבוביץ', בניסיון להסביר את המצב בעיר הולדתו, אשקלון, שאותה עזב בבוקר 7 באוקטובר. "עשרה? 20? 30 רמזורים? זה נשמע הרבה, כאילו בכל פינה שמו רמזור. אז באשקלון לבדה נפלו כבר 150 טילים מאז פרוץ המלחמה".
ליבוביץ' בן ה־37 נולד באשקלון וגר בה כל חייו, וכך גם אשתו וילדיו, ולמרות הכל - אין בכוונתם לעזוב את העיר אחרי מלחמת חרבות ברזל. בינתיים, עצוב לו מאוד לראות את המצב. "באחד מהימים באתי הביתה כדי לקחת קצת בגדים ודברים שהיינו צריכים - רק בקרבת הבית שלי נפלו שש רקטות. החנויות סגורות, העיר סגורה ועצובה. אבל אני מבטיח כאן לכולם שבעזרת השם ננצח וכולם יחזרו".
זיכרונות מהשבת הארורה
"יש לי שני בנים, ויחד עם אשתי עזבנו את העיר באותו יום שבת ארור, עוד לפני שהבנו את גודל האירוע", מתחיל ליבוביץ' ללכת אחורה בזמן. "ב־6:30 בבוקר התחיל רצף שאני לא זוכר כמותו של אזעקות, ובמקביל התעדכנו דרך הטלפונים והטלוויזיה שיש ירי מאסיבי. הבנתי שיש פה משהו שלא הולך להיגמר בימים הקרובים.
"הייתי אמור לשפוט באותה השבת במשחק בין הפועל פ"ת לבית"ר ירושלים. אני זוכר שלא ידעתי מה לעשות, אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שהולכים להיכנס לתקופה קשה ומאתגרת. אף אחד לא ידע כמה המצב חמור, אבל הנחתי שיהיו כמה ימי לחימה לפחות. ארזנו ונסענו לשפיים, די רחוק מעזה. הגענו לשפיים בשבת, ואז המספרים הגיעו. מעשרות זה נהיה מאות חטופים. ממאות הרוגים בכל יום המספר עלה, והבנו את ממדי הזוועה.
"יום לאחר מכן פינו את תושבי כפר עזה למלון שפיים, וכל מי שאינו תושב קיבוצי העוטף נאלץ לעזוב. נשארתי שבוע בשפיים, ואז עברתי לנתניה. השבוע הזה בשפיים יחד עם תושבי העוטף... אתה שומע, מבין ונחשף לצער, לנזק, לאבל שהאנשים שרויים בו. זה לא משהו שהמוח והנפש יכולים להכיל. זה משהו שאקח איתי יומי האחרון".
ואז אתה מבין שהטילים באשקלון הם כאין וכאפס לעומת מה שעברו תושבי כפר עזה. מה הכי זכור לך משם?
"בכניסה למלון שפיים היה לוח מודעות לא קטן, כמו לוח טקטי של מאמנים, שרשומים עליו לוחות ההלוויות. ואתה רואה בכל יום רשימת הלוויות ארוכה, בלתי נגמרת. להיכנס למלון ולראות בכניסה לוח הלוויות - זה הדבר שהכי זעזע אותי. הייתי שם שבוע, ובכל פעם אתה נחשף לעוד משפחה ולעוד סיפורים, וזה מכניס את הכל לפרופורציה. ליבי עם המשפחות, החטופים, הנרצחים והנעדרים. לצד זה, גיליתי שיש לנו עם מדהים שכולו נתינה וטוב. אני בטוח שבזכות העם הזה מדינת ישראל תנצח. נתפלל לכמה שפחות נפגעים, ושנוכל לחזור לחיים שלנו. שיישובי העוטף יוכלו לשקם את חבל הארץ המדהים הזה".
מה קרה אחרי שעזבת את שפיים? הרי בלתי אפשרי כרגע לחזור לאשקלון.
"אחרי שלושה שבועות באזור השרון, ששם לא חוויתי אזעקות, נסענו לשבוע באילת, ואז גילינו שיש לנו עוד אויב - החות'ים מתימן. פתאום גם באילת יש אזעקה. פתאום תנועת המטוסים, שכל תושב אשקלון מכיר משגרת חיינו, באה גם פה לאילת. בלילה הדי פיצוצים, ואתה חושב לעצמך שזה בכל מקום, ושאין לאן לברוח. רציתי שהילדים ינקו קצת את הראש, וזה ערער את הקרקע היציבה שניסיתי לייצר להם. זה הכניס אותנו לחשש שאנחנו לא באמת שולטים בסיטואציה".
לליבוביץ' יש שני בנים. הוא עוטף אותם יחד עם אשתו לירז, והמלחמה האישית היא לשמור על שפיות בתוך כל הטירוף. עם הזמן עשויה לחזור גם השגרה, ועימה החזרה של ליגת העל, שמיועדת בשלב זה ל־25 בנובמבר. עדיין לא ברור איך זה יקרה ובאיזה כושר יגיעו השחקנים והשופטים, אבל במציאות הנוכחית - הכל בר־הבנה.
"השגרה כאיש משפחה היא טיפה קשה", הוא מחלק את המציאות לשניים. "חשבתי לחזור לאשקלון, אבל כרגע אין מסגרות לימוד בעיר. הבן הגדול שלי בכיתה ג', והשני בטרום־חובה. אין חוגים, אין קניונים, אין מסעדה ללכת אליה עם הילדים כדי לנקות את הראש. אם נחזור לאשקלון - אני גוזר עליהם להיות בבית 24/7 ולישון בממ"ד על מזרנים, ואני לא רוצה לעשות להם את זה. הצד השני הוא שאני שופט מקצועי, וגם כאן חשוב לי לעשות כל מה שאני יכול כדי לשמור על עצמי מבחינה גופנית, לאכול נכון ולחזור לשפוט כמו שצריך ברגע שהכל יחזור".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו