מיגל ויטור בראיון: "הפועל באר שבע מייצגת משהו שאין בהרבה מקומות בעולם"

מיגל ויטור נכנס לבית האדום בבאר שבע, שואל את החברים "מה קורה?" ומחייך חיוך ביישני. אחרי שבע שנים בישראל, הבלם הפורטוגלי של הפועל ב"ש מרגיש ישראלי לכל דבר. השפה כבר לא מוזרה לו. שואלים אותו בעברית והוא עונה, ומדי פעם משחיל אנגלית. שחקן זר שגדל בבנפיקה ליסבון, הפך לסמל בבירת הנגב, קיבל תעודת זהות והבנות שלו גדלו כאן ומדברות עברית שוטפת. אשתו, טניה, עיתונאית פורטוגלית, מדבררת את ישראל בכל ראיון שלה בחו"ל, והוא עצמו משלב בין הנימוס האירופי לחמימות שהוא מקבל בכל פינה בבאר שבע, אם זה במועדון ואם זה ברחוב.

כעת, בגיל 34, הוא מתחיל שנה שמינית בליגת העל עם סרט הקפטן על היד, ובראיון חגיגי ל"ישראל היום" לרגל פתיחת העונה הוא מודה: "לא דמיינתי להיות שבע שנים בהפועל ב"ש". ואז, כשהוא מתבקש להסביר את החיבור, הוא אומר: "לא החלפתי הרבה קבוצות בקריירה, אני אוהב יציבות, ולמרות זאת לא חשבתי שאהיה כאן כל כך הרבה שנים. אחרי שש שנים הפכתי ל'ישראלי', ואנחנו מרוצים כאן. ישראל טובה עבורנו, עבור הילדים שלנו. מה שטוב למשפחה הוא כנראה הדבר הנכון לעשות".

אתה הולך לאירועים ומקשיב לאוהדים ברחוב, ואנשים רואים אותך כחלק מהם. זה לא דבר שהיית רגיל אליו. איך אתה חווה את התרבות הישראלית?

"זה נכון. בפורטוגל אנחנו אנשים חמים, אז אני מרגיש שהאוהדים חלק ממני. אני גאה שאומרים עלי דברים כאלה. אני הולך לאירועי בר־מצווה, לחתונות, לכל מה שמזמינים אותי כמעט. אני מכבד את כולם, מקפיד לתת לכולם את היחס ולעשות אותם שמחים - במיוחד ילדים, שרואים אותנו כ'אלילים'. אני אוהב את ב"ש, את העיר ואת האנשים. כשאנחנו מנצחים הם שמחים, וכשאנחנו מפסידים הם עצובים. הקבוצה הזאת מייצגת משהו שאין בהרבה מקומות בעולם".

מה היתה תגובת הרחוב אחרי ההפסד 6:1 למכבי ת"א?

"בשבוע הזה לא יצאתי הרבה, הייתי עצוב. לקח לי זמן לשכוח, אבל אנשים שאלו אותי מה קרה והסברתי להם, התנצלתי. אני מבין את הקהל. אמרתי להם שזאת לא התדמית שלנו, ושהם יראו קבוצה אחרת. לאוהדים היה קשה, כי יש להם רגשות אדירים כלפי הקבוצה. הבנתי והקשבתי לכל אחד, ואני יכול להבטיח להם שנעשה הכל כדי שהפסד כזה לא יחזור".

בעונה שעברה רצתם לאליפות כמעט עד הסוף. העונה הציפיות הן להגיע צעד אחד רחוק יותר. גם המאמן אליניב ברדה הצהיר על כך.

"כמועדון, הפועל ב"ש צריכה לנצח בכל משחק. אני לא יכול להצהיר שנרוץ לכל התארים, זה לא ייתן כלום. בעונה שעברה לא נתנו לנו סיכוי, אמרו שנסיים במקום הרביעי, ובסוף היינו קרובים. זה מסר לא נכון. התחלנו לא טוב. אנשים לא מאמינים בנו, אבל אנחנו יודעים מה צריך לעשות. אם ננצח לאט־לאט, ניתן הצהרה על המגרש. גם הביטחון יחזור, אבל זה לא יקרה מחר".

אתה יכול להגדיר את עצמך כיום כמנהיג של הפועל ב"ש? הרבה שנים לא היה במועדון שחקן זר שכל כך מחובר לעיר.

"אני לא רואה את עצמי כמנהיג רק בדיבורים, אלא גם במעשים. בכל אימון אני צריך לתת דוגמה. מובן שהניסיון שלי עוזר. אני מנסה להעביר את זה בעיקר ברגעים הקשים, למשל במשחק מול מכבי ת"א. שמעתי את התלונות. בכדורגל יש רגשות. גם אנחנו לא היינו שמחים עם מה שקרה, כי במשחק הזה הכל הלך הפוך. המשחק הזה לא מייצג את הפועל ב"ש מבחינתי. כרגע אין לנו כדורגל מדהים, אבל בצעדים קטנים נעלה על הדרך הנכונה, והביטחון יחזור. ככה יוצאים מתקופות כאלה, וגם הפעם זה יקרה".

היה לך שיתוף פעולה מצוין עם השוער עומרי גלזר. עכשיו הוא עזב לכוכב האדום בלגרד. הוא יחסר לך?

"היו שנתיים מדהימות עם גלזר. כשהוא הגיע היה לו קשה, ולאט־לאט הוא השתפר ונהיה שוער מצוין. אני מכיר את אופיר מרציאנו מהנבחרת, יש לו אופי מצוין, ובקבוצה זה לא אותו הדבר כמו בנבחרת. כאן העבודה היא יומיומית, על התיאום בינינו, ובכלל בהגנה. מרציאנו יעזור לנו, אבל זה תהליך של למידה. הוא צריך ללמוד אותנו ואנחנו אותו. כל אימון משפר אותנו כקבוצה. אני מאחל המון הצלחה לגלזר, אין לי ספק שיגיע לרמות גבוהות, ועכשיו יש לנו שוער חדש וטוב".

אליניב ברדה היה שחקן לצידך בהפועל ב"ש, ועכשיו הוא מאמן אותך. איך זה מרגיש?

"זאת הפעם הראשונה שדבר כזה קורה לי. זה מוזר בהתחלה, אבל מתרגלים. בהתחלה הוא היה חבר לחדר ההלבשה, אחר כך עוזר מאמן, מנהל מקצועי ואז מאמן. יש בינינו יחסים מצוינים, אבל זה שונה כשחקן וכמאמן, ואני לא מצפה ליותר. אנחנו מדברים על הקבוצה כי אני הקפטן, הוא מעיר לי על טעויות, ואם אני מרגיש שצריך לעשות משהו - אגיד לו, כי זה לטובת הקבוצה. כשאתה מאמן אתה חושב יותר על החלטות, והיחס לשחקנים לא יכול להיות זהה. אני יודע שהיה לו קשה בהתחלה, כי חשוב לו להיות קרוב לשחקנים, אבל כמאמן זה לא קל".

"כולם צריכים לחזור להתעסק בכדורגל"

כשמדברים עם ויטור על ישראליות, נדמה שהוא מנותק ממה שקורה כיום בחברה המקומית. הוא מדבר על דברים כמו ערבות הדדית, ארוחות שישי והיכולת של העם להתלכד ברגעים קשים. יכול להיות שצריך לשמוע מה יש לאדם שנולד בפורטוגל לומר על החוזקות פה, ולאו דווקא להסתכל על השלילי.

"באתי מתרבות שונה, ולא ידעתי הרבה על מה שקורה כאן", הוא מספר. "הילדים שלי (לאורה בת ה־11, לאונור בת ה־9, לואיסה בת השנה ו־8 חודשים ומנואל בן ה־10 חודשים) דיברו עברית בתוך כמה חודשים, ועזרו להם בכל דבר. אנחנו אוהבים את המדינה כאילו היא שלנו. אנחנו חוגגים את החגים, לבת שלי עוד מעט יש 'בת־מצווה', והיא ביקשה ממני לחגוג כמו כל החברות שלה. זה גורם לי להרגיש חלק מהמדינה".

אתה ואשתך כל הזמן מתראיינים בפורטוגל ומספרים על הצד של ישראל. מהי התמונה שרואים שם על מה שקורה פה?

"אנחנו מעבירים את החוויות שלנו מישראל. אנחנו יודעים את האמת ואת מה שקורה פה, ואז אנחנו רואים בטלוויזיה באירופה שלא כל הדברים עוברים. לא כולם מבינים מה קורה פה, אז כשאני מתראיין בפורטוגל, או בכל מקום אחר, אני מספר איזו מדינה מדהימה זאת ישראל, אילו אנשים טובים יש כאן. כשאני מספר כמה טוב כאן לא מאמינים לי, כי רואים דברים אחרים בטלוויזיה".

עד כמה אתה גאה לשחק בנבחרת ישראל?

"הזימון לנבחרת היה גאווה. לא כל אחד זוכה לכך, זה הראה את ההערכה כלפיי. רציתי להחזיר על זה, זה לא מובן מאליו. תודה לאל, אני מרגיש מצוין מבחינה פיזית. דיברו איתי על כך שאני מגיע לנבחרת, ובגילי אין לי מספיק חופשים. בעונה שעברה שיחקתי 50 משחקים, שזה לא קל, אבל גם במשפחה שלי שמחו עבורי. הילדים הלכו לגן, ומבחינתם אני ישראלי שמשחק בנבחרת ישראל".

יוסי בניון ואלון חזן בטח דיברו איתך על כך שהמטרה היא לעלות לטורניר גדול, אבל אין לנו מספיק בלמים איכותיים.

"הם דיברו איתי ומצפים ממני להביא את הניסיון. אני יודע שאני צריך לעשות את זה. יש דור צעיר ומצוין, זה נכון, אבל כאן כולם חושבים 'יש דור צעיר ומצוין, והנה - נעלה את כל 20 השחקנים והם יעלו אותנו לטורניר גדול'. זה לא עובד ככה. יש לנו את אוסקר גלוך, מנור סולומון, עדן קארצב ואחרים. כולם צעירים, ואם ההתקדמות שלהם לצד האחרים תימשך - אני מקווה שאוכל לעזור להם קצת, וגם להגיע למטרה הסופית של כולנו".

באת מבנפיקה לכאן, אבל שחקנים כמו למקין, קארצב, גאנדלמן ואחרים יוצאים מכאן לאירופה. אומרים שכדי שהכדורגל כאן יתקדם, יותר שחקנים צריכים לצאת מישראל.

"זה חשוב מאוד עבור השחקנים האלה לצבור את הניסיון באירופה. כשאתה יוצא החוצה לבד אתה גדל קודם כל כבן אדם. כאן הכל קל, כולם דואגים להם. באירופה לפעמים אתה בחוץ, ובמצבים כאלה רואים מי חזק ומי לא. אני רואה שחקנים שחוזרים אחרי חצי שנה, ואני אומר להם לא לעשות זאת, אלא להתמודד. ברור שטוב שהם יוצאים ומתפתחים פיזית, שם העבודה עם המאמנים היא קשוחה. לפעמים לוקחים את ההערות של המאמנים אישית, ואני אומר להם: קחו את זה מקצועית, הם רוצים לשפר אתכם".

שיחקת בנבחרות הצעירות של פורטוגל, אבל את החלום לשחק בטורניר גדול תוכל להגשים רק עם ישראל.

"אני מדבר על זה עם אשתי, ואומר שזה אחד מהדברים שחסרים לי בקריירה, להיות בטורניר גדול, ועם ישראל אני יכול להשיג את זה. יש לנו שני משחקים קריטיים, ואפשר לעשות זאת. אנחנו לא פייבוריטים. שווייץ תהיה כנראה בראש הבית, ויש לנו את רומניה ואת קוסובו שמולן נצטרך להתמודד. כרגע אנחנו קרובים מבחינת הנקודות, ואני מקווה שנוכל לעשות את זה ולעשות את ישראל כולה מאושרת".

ברדה הצהיר שהמטרה היא לעלות מקום אחד בטבלה. זה אומר אליפות. אחרי פתיחת העונה, אתם עדיין חושבים כך?

"נורמלי שיגיד את זה, כי הבסיס של הקבוצה נשאר. גם בעונה שעברה התחלנו לא רע נגד דינמו מינסק, ואז בקושי עברנו את קראיובה בפנדלים, הפסדנו למ.ס אשדוד ואמרו שאנחנו לא בתמונה. נלחמנו עד הסוף ויכולנו לעשות משהו גדול, ואני מאמין שאפשר גם העונה. לא התחלנו מדהים, אך נוכל להעלות את הרמה עם הזמן".

איך זה יכול לקרות?

"אמונה. אני רואה שחקנים שמאבדים את האמון בעצמם. אם הביטחון יחזור, הכדורגל יבוא איתו. בזה נצטרך גם את הקהל איתנו".

איזה קפטן אתה?

"אני לא אחד שצועק, אבל אם צריך לומר משהו בחדר ההלבשה - אגיד, גם אם הוא לא נעים. בדרך לניצחון עושים דברים".

בעונה שעברה איבדתם הרבה נקודות בבית. אתה מסכים שאם רוצים להתקדם אצטדיון טוטו־טרנר חייב לחזור להיות מבצר?

"כמובן. אנחנו חזקים יותר כשהקהל איתנו. האווירה מדהימה וקשה ליריבות. כשאני חושב מה הפך את טרנר לכזה לפני כמה שנים - קודם כל הקבוצה, היינו טובים מאוד. היה לנו רצף אדיר, אולי 50 משחקים ללא הפסד בית, וקבוצות היו באות רק כדי להוציא 0:0. אחר כך אולי ראו אותנו אחרת וקיבלו ביטחון מולנו. אנחנו צריכים להחזיר ליריבות שלנו את הפחד הזה, ולבית את הכבוד שלנו".

יש לך הסבר ליריבות שנוצרה מול מכבי חיפה? היו יותר מדי אירועי אלימות בין הקבוצות בשנים האחרונות.

"זה הלך רחוק מדי. ההסבר היחיד שלי הוא שהיה לנו מאבק איתם על כל תואר אפשרי. אירועי המשחק ההוא בטרנר הם בושה לכולנו, המריבה היתה מיותרת. עכשיו כולם לקחו צעד לאחור, וננסה לשחק את המשחקים הבאים בדרך אחרת. אנחנו מדברים בינינו, השחקנים, ולא מבינים מה קרה. חלקנו משחקים יחד בנבחרת וחברים מחוץ למגרש. כולם צריכים לחזור להתעסק רק בכדורגל".

מה דעתך על האלימות הגואה בכדורגל הישראלי? גם בקרב הקהלים יש חשש שמשהו רע יקרה.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

"הייתי במקום גרוע יותר, ביוון. שיחקתי בפאוק סלוניקי, היו שם מקרים הרבה יותר איומים. כשאני משחק בבלומפילד או בחיפה אני יכול לצאת לאוטו. לפעמים יגידו לי דברים מצחיקים, אולי יקללו, אבל זהו. בפורטוגל זה לא ככה. שחקנים של בנפיקה לא יכולים לצאת החוצה באצטדיון של ספורטינג. וביוון בכלל אין מה לדבר".