בהפועל ת"א מצפים לנס. לעונה שפעם אחת ינצחו בה דרבי על המגרש, ולא רק באבוקות ביציע. לעונה שמלבד ה־8,000 שעושים מינויים, אולי גם שאר היציעים בבלומפילד החדש (שמסמן אולי יותר מכל את הקריסה האדומה בשנים האחרונות) יתמלאו באוהדים.
האם קבוצת האמריקנים היא ניסנוב'ס עם גרין קארד? עוד מוקדם מכדי לשפוט. הם עשו את כל מה שצריך בשביל להתחנף לקהל האדום: החתמתו של עומרי אלטמן - שיש לקוות שיחלים במהרה; משחקי אימון מיותרים בגרמניה שהראו קבוצה עלובה למדי, אבל שגם גרמו לשמחה בקרב הגרעין הקשה של האוהדים; מינויו של שביט אלימלך האהוב לאחראי הקשרים עם האוהדים; מחירי מינויים סבירים ושקיפות מלאה מול הקהל.
הצעדים הללו הקנו להם שקט זמני לעבוד ולהביא חיזוקים כאלה ואחרים, כדי שקצת אחרי החגים הפועל תיראה כמו קבוצת כדורגל ראויה.
נכון להיום, להפועל ת"א כמועדון יש קהל חזק ומחלקת נוער סבירה, שכמובן שום כוכב שיצמח בה לא יישאר בקבוצה, לפחות לא בשנים הקרובות - ראו מקרה סתיו למקין. הוא בחיים לא היה מגיע להפועל אם לא היה לו הסכם שחרור בסכום של גרעיני אבטיח. זאת הפועל של השנים האחרונות: תחנת מעבר בדרך למועדונים גדולים יותר.
לקהל של הפועל אין יותר מדי ציפיות השנה. על תארים הפסיקו לפנטז שם מזמן, והפנטזיה הכי גדולה היא לראות ניצחון בדרבי עד לסוף העשור הנוכחי.
אפילו על משחק אטרקטיבי, ולא כזה שעם התקצירים שלו מענים טרוריסטים, כבר ויתרו ביציעים האדומים. רק לראות ניצחון על הצד הצהוב של העיר, שנמצא גלקסיה אחת מעבר למה שמתרחש בוולפסון.
על הנייר, זו עוד עונה של סבל מזוקק שלא תוביל לשום מקום. לא מאבקים על הירידה ולא חלומות על הצמרת. בשנה שעברה התנחמו בצד האדום בקבוצת הכדורסל, שהסתכלה לדיקטטורה בענף בעיניים.
בכדורגל, לעומת זאת, נראה שאם לא יתרחש משהו בקנה מידה היסטרי בחודש הקרוב - גם ברחוב קפלן וגם ביציעים ביפו אפשר יהיה לשמוע צעקות "בושה" מהאוהדים באדום.
