נבחרת ישראל הצעירה הגיעה לטורניר היורו עד גיל 21 עם רף ציפיות מאוד נמוך. ההגרלה הלא פשוטה הביאה לנו את אלופת אירופה והמועמדת הבכירה לזכייה כבר בשני המשחקים הראשונים, והנמכת הציפיות הבלתי נגמרת של המאמן, כמו גם רצף התוצאות הרעות מאז שמונה, גרמו גם לאופטימיים לקוות שנצא מהטורניר בצורה סבירה ובתקווה שלא נתבזה.
ואז הגיע המשחק מול גרמניה - השער הנדיר של דור תורג'מן, ההצגה של דניאל פרץ והמחצית השנייה המאוד מרשימה עם שחקן חסר - ושוב הפכנו למאמינים בני מאמינים.
אבל עכשיו, כשהאבק שקע אחרי המשחק מול גרמניה, אפשר לנתח אותו בצורה יותר שקולה תוך מבט קדימה על המשחק מול אנגליה - הנבחרת עם הסגל הכי מרשים בטורניר.
הגישה במשחק מול גרמניה היתה צפויה, ועם זאת מאוד מאכזבת. אתחיל במערך - בניגוד לשאר נבחרות ישראל, שמשחקות 4:2:3:1, גיא לוזון החליט לשחק עם שלושה בלמים.
זה ממשיך בתוכנית המשחק של הנבחרת, שמשחקת מאוד נסוג, לא לוחצת גבוה (שוב, בניגוד לנבחרת הנוער, שלחצה גם את ברזיל על כל המגרש) ומנסה לצאת למעברים.
כמו כן, נראה שלנבחרת אין שום רעיון התקפי. זה מאוד בולט בכל מצבי המשחק, ובעיקר בכדורי חמש ובכדורי חוץ, שלא רואים בהם תנועה או חילופי מקום מתוכננים. למזלה של הנבחרת, היה לה את דניאל פרץ.
יום לאחר המשחק נסעתי עם אורן יוסיפוביץ' למלון של נבחרת ישראל, לדבר עם גיבור היום במסגרת פודקאסט "הפודיום", בפרק שעלה במוצאי השבת.
לקח פיקוד בחדר ההלבשה פרץ, שבעוד 15 יום יחגוג 23, הוא לא רק שוער אדיר עם פוטנציאל להפוך לאחד מהשוערים הטובים ששיחקו פה - הוא גם אדם נפלא ויוצא דופן. זכיתי להכיר אותו כשאימנתי את נערים א' (שנתון 99') של מכבי ת"א, ופרץ קפץ אלי שנתון מנערים ב'.
כבר מהמשחק הראשון שלו היה ברור שמדובר במשהו אחר, ואני לא מדבר רק על יכולות המשחק שלו, אלא בעיקר על הצד המנטלי. שוער הוא התפקיד הכי מורכב בכדורגל. הוא סוג של ספורט אישי בתוך ספורט קבוצתי. אתה מתאמן בנפרד מהקבוצה, לרוב עם מאמן אחר (מאמן שוערים), אתה לובש בגדים אחרים, אתה יורד ועולה ראשון מהחימום לפני משחק, ובעיקר - כל טעות שלך היא קריטית וכמעט בלתי הפיכה.
היכולת של פרץ לנתק את עצמו מסיטואציות - כולל בחיים האישיים, שגם שם הוא חווה סיטואציות מורכבות - לשים דברים בצד ולהתרכז בפעולה הבאה, היא אחת מהמעלות הגדולות שלו, מעבר ליכולות המנהיגות שלו ולכישרון הגדול שלו כשוער.
דיברנו איתו על הדרך שבה הוא מכין את עצמו למשחקים, ומה היה שונה הפעם שהוא לקח את הפיקוד בחדר ההלבשה והחדיר ציונות בשחקנים לפני המשחק.
הוא סיפר שבדרך כלל הוא ב"זון" שלו, עם האוזניות, עד לרגע שיוצאים למגרש. אבל הפעם הוא הרגיש אחרת. בער בו לדבר עם החברים שלו, להראות להם כמה חשוב להאמין, להעביר להם את האמונה הגדולה שלו בנבחרת וביכולת שלה להתמודד גם עם אלופת אירופה. הוא רצה שהשחקנים ירגישו אותו וינטרלו את הרעשים השליליים שהיו לפני הטורניר.
"צעקתי: 'אני הולך ימינה'"
האמונה העצמית הזאת עמדה למבחן כבר אחרי דקה, כשנשרק הפנדל לגרמניה. פרץ, שהעלה במו ידיו את הנבחרת ליורו עם תצוגה גדולה באירלנד ועם הצגה בפנדלים בגומלין בבלומפילד, כולל פנדל שכבש בעצמו, סיפר שהוא היה רגוע ושהגיע מוכן מראש למקרה שיהיה פנדל.
הוא אמר שהוא עושה אנליזה של הבועטים האפשריים ומנסה להתכונן בצורה הכי טובה שאפשר. מעבר להכנה הוא גם משאיר מקום לאינטואיציה, ובמקרה של מוקוקו - הוא הלך איתה, וזה עבד.
ההחלטה לגבי הפינה התקבלה בתוך מאיות השנייה, אף שבמוח שלו, הרבה בזכות התרגול באימונים (סיפר שעשה תרגול עם דור תורג'מן יום לפני כן), זה נראה כמו הרבה יותר.
לגבי הפנדל השני, פרץ סיפר שאנגנקם היה הבועט הקבוע, ושהוא ידע שהוא מאט לפני הבעיטה ("עושה צעד", בלשונו) כדי לחכות לתנועה של השוער ולזרוק אותו לפינה הנגדית. פרץ ניסה להפעיל עליו לחץ פסיכולוגי על ידי דיבור (צעקתי לו "אני הולך בכל הכוח ימינה") וסימון על הפינה הימנית. פרץ חיכה לו, זינק שמאלה, לקח את הכדור ובמו ידיו הביא לנבחרת נקודה מול אלופת אירופה.
הנקודה הזו הבטיחה לנבחרת להישאר בתמונה עד למשחק האחרון מול צ'כיה. אבל התקווה היא שהנקודה הזו תגרום למאמן הנבחרת לשנות גישה, לשחק במערך יוזם והתקפי ולייצר תבניות התקפה, גם מול האנגלים.
כי אחרי התצוגה המדהימה של פרץ והקיץ הנפלא של נבחרותינו השונות, שממשיך לחמם לנו את הלב, יש אמונה שאפשר להוציא משהו מהמשחק מול אנגליה ולהמשיך לחלום על רבע גמר. מה שבטוח - דניאל פרץ מאמין, ואחרי שדיברנו איתו - גם אנחנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו