האווירה הכללית ששררה במוצאי שבת בבלומפילד וברחובות הסמוכים לו הייתה של התחדשות. כמו אוטו, שניילונים עדיין מכסים את מושביו, גם ביפו הריחות והצלילים רמזו על משהו חדש ונקי שמתחיל עכשיו. קמפיין חדש, ציפיות חדשות, דור חדש של שחקנים.
למרות שכל טורניר מוקדמות שנפתח הוא התחלה חדשה, הרגיש שזה הנוכחי ליורו 2024 בגרמניה הוא קצת יותר. אולי זה קשור לעובדה שהנבחרת בדרג השני, אולי לכך שבאופק ממתין פלייאוף ליגת האומות, אולי זהות השחקנים שמובילים אותה, בכל מקרה במדינת הסקנדל-פסטיבל ההתחלה הייתה חגיגית במיוחד.
סביב האצטדיון הוצבו עמדות פעילות וצביעת הפנים, דוכני מכירת החולצות והצעיפים עבדו ללא הפסקה, והאוהדים הרבים שזרמו היו אופטימיים מתמיד. או כתמיד.
כחלק מתהליך ההתחדשות, גם הקהל ברובו דנדש. יכול להיות שהדור המבוגר יותר טרוד בענייני השעה שמעסיקים את מדינת ישראל, אבל בטוח שהדור הצעיר טרוד באלה שמעסיקים את נבחרת ישראל.
בני נוער רבים הגיעו לתמוך בנבחרת חמושים בפריטים לבנים-תכולים (לצד חולצות נבחרת ישראל היו רבות של ארגנטינה ואפילו של לאציו), כשאחרים עמלו בימים האחרונים על תרגום לעברית של השיר "מוצ'אצ'וס" - הלהיט שליווה את אלופת העולם הטרייה בקטאר.
עבור הדור הצעיר הזה, המשחק מול קוסובו היה הזדמנות נהדרת לחוות את הנבחרת בסגנון שמכתיב את חיי רבים מבני הנוער – סגנון הטיקטוק והרשתות החברתיות.
ההתאחדות, שמודעת היטב לשוק הזה, בחרה בהילה פרל (בעלת החשבון "זאת שמדברת על כדורגל") המצוינת והאנרגטית להנחות את אירועי קדם המשחק ואת ירין מבין בכדורגל (כך שמו ברשתות) להנחות את אירועי המחצית. בנוסף, לכל אורך המשחק רצו על המסך הענק תמונות של אוהדים שתייגו את עצמם. ככה זה. כדי להחזיק את הדור הצעיר מרוכז ומתעניין נדרשים גירויים קצרים ובלתי פוסקים, חס וחלילה לא לתת להם עלילה ארוכה, מאורגנת ומייגעת.
בכוונה או לא (כנראה שלא), גם הנבחרת של אלון חזן נראתה קצת כמו חשבון טיקטוק. לאורך 90 הדקות סיפקה פיקים של כדורגל והתלהבות, אבל לא הצליחה לייצר רצף של שליטה בכדור ומשחק מסודר. האחראי הגדול לרגעים הויראליים היה כמובן מנור סולומון.
עבור רבים מצופי הכדורגל הישראלים, כוכבה של פולהאם הוא יישות רחוקה וטלוויזיונית שהפכה לאחרונה לסנסציה מקומית אדירה. מעטים הם אלה שראו אותו משחק במו עיניהם כשהיה במכבי פ"ת והביצועים המרהיבים שלו באנגליה בתקופה האחרונה גרמו לכך שהביקור שלו בבלומפילד היה הכי קרוב לטיול כדורגל בלונדון.
סולומון הוא היחיד מבין שחקני הנבחרת שניתן למצוא חולצות טי שירט עם שמו ודיוקנו בחנויות המזכרות הפזורות סביב האצטדיון. בכלל, רבים האוהדים שהגיעו עם חולצות של פולהאם, מבהירים מי הוא הכוכב החדש והגדול של הנבחרת הזאת.
אפילו שהחמיץ מצב נוח במחצית הראשונה, סולומון סיפק בדיוק את מה שציפו ממנו. מהירות, זריזות, כוח פריצה יוצא דופן – כל הדברים מהם מרכיבים היילייטס. סולומון גם היה זה שבישל את שער השיוויון של דור פרץ ונבחר למצטיין במשחק.
בערב שהכל בו הרגיש חדש, נפרדה הנבחרת מהישן. ביברס נאתכו, הקפטן לשעבר ומי שרשם 87 הופעות במדים הלאומיים, שיחק את משחקו האחרון מול הקהל הביתי. שני אוטובוסים עשו את הדרך הארוכה מכפר כמא, מקום הולדתו, מלאים בבני משפחה וחברים שבאו לחלוק כבוד לאחד הסמלים הגדולים של הכדורגל בדור האחרון ובכלל.
כשנזכרים בפועלו של נאתכו, מבינים שהוא באמת "מפעם". שחקן יציב כמו סלע, נאמן לעצמו, לא מנסה להתחבב בכוח, לא מביא כותרות אלא מביא סיפור. והסיפור של נאתכו הוא ארוך וחשוב, סיפור מעורר השראה על כדורגלן פורץ דרך שהגיע ממקום קטן ויצא ממנו לקריירה עשירה ומוצלחת. נאתכו השאיר מורשת, עכשיו תור הבאים אחריו.
