ביום שבת בערב במשחק בין ישראל לקוסובו ביברס נאתכו יערוך את הופעת הפרידה שלו מנבחרת ישראל. המסע שהתחיל בהופעת בכורה במשחק ידידות מול רומניה במרץ 2010, ייגמר באצטדיון בו גדל וממנו יצא לקריירה ארוכה באירופה - אצטדיון בלומפילד. נאתכו הוא סמל להרבה מאוד דברים טובים. הוא סמל למקצוענות, סמל לעובדה שאפשר לקום ממשברים וסמל לכך שבמדינה הבעייתית שבה אנחנו חיים, עם אהבת חינם אפשר להפוך לקונצנזוס. אם לא קונצנזוס מקצועי, לפחות קונצנזוס על הבנאדם שאתה. דבר חשוב אפילו יותר.
הילד הצ'רקסי שגדל בכפר כמא הוכיח שאפשר להגיע מהפריפריה עד לפסגת הכדורגל הישראלי עם הרבה כח רצון. שאפשר להעז לחלום, שאפשר להנהיג גם בשקט, להתחבב על כל מאמן או חבר לחדר הלבשה שנקלע בדרכך ולהיות הקפטן הראשון שאינו יהודי בנבחרת ישראל. ואם זו נבחרת ישראל, ולא יהודיאל, אין ישראלי יפה כמוהו. אבא אכרם ששירת במג"ב וחלם לראות את הילד שלו משחק כדורגל, יושב בגן עדן, מכחכך ידיו בהנאה ומסמן כנראה את ה-V הגדול בחייו.
לאורך כל הקריירה שלו במדים הכחולים - לבנים, נאתכו שמע שהוא לא מספיק טוב, שהוא לא מראה את היכולת מהקבוצות שלו, שהוא פאסה, שהוא לא תורם. נאתכו בחר לשתוק. הוא העדיף לענות על כר הדשא בעידן שבו פוסטים ברשתות החברתיות הם הדרך הקלה לשחקנים לפרוק את אשר על ליבם או חוסר שביעות רצונם. נאתכו הבין שלא משנה מה הוא יעשה, לא כולם יצליחו לעכל אותו ושלא לכולם יש מערכת עיכול תקינה. אנחנו חיים בעידן שבו מספרים בספורט הם חזות הכל ונאתכו לא ייצר מספרים, אבל מי שבחר לראות את מה שכן נאתכו הביא לנבחרת, ראה לא מעט.
בחודש האחרון היו סביב הנבחרת לא מעט פרשיות. כל פרשיה היא סיפור בפני עצמו, כל שחקן והסרט שלו, אבל בסרט של נאתכו, מעולם לא שמעתם על בעיות, לא שמעתם על חוסר רצון להגיע להתכנסות, תנאים כאלה ואחרים, משחקי אגו. בכללי לא שמעתם יותר מדי. השקט שלו היה השקט הכי רועש שאפשר.
אנחנו לא צריכים עוד שחקנים כמו ביברס בנבחרת, אנחנו חייבים עוד שחקנים כמוהו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו