מהפכה של שמחה: מכבי תל אביב צריכה לחזור לחייך

קודם כל אהלן. וולקאם בק לכולנו. בוקר טוב וברוכים הבאים לטורי השבועי, הרכבי הקבוצות, תחילה הקבוצה האורחת:

בשער – קדימה;

בהגנה – תניעו, קצת, יותר, מהר, כדור;

בקישור – להגביר, את, הקצב;

בהתקפה – שמחת, חיים.

תכף אני מקווה שהמסר יהיה יותר ברור.

לא הרבה פעמים יוצא לי ממש לבהות במהלך המשחק. כמעט אף פעם לא קרה לי שהרגשתי שהמשחק בוהה בי בחזרה, ככה שפרט ל-3 נקודות, אני אוסף מהמשחק נגד בני ריינה לפחות חוויה אחת חדשה.  

בסדר, אפשר להניח שנתרגל בחזרה. גם מסי הגדול תכף יירד מהאולימפוס עליו הוא נמצא וייצא לאיזה משחק חוץ בטרואה. זה הכדורגל. ולמען האמת, לאורך שנים, זה הרוב שלו.

אם בפתיחת המשחק דומה היה שמכבי מג'נגלת בין המערכים 3-5-2, 4-4-2 או "כולם עולים כולם יורדים" הקלאסי והטוב מהשכונה והיא באה לפרק את ריינה, הבנו מהר מאד שמדובר בפאטה מורגנה כאשר את המשך המשחק נראה היה שהשלימו החבר'ה במשרד אחרי הסופגנייה השלישית בטקס הדלקת הנרות ולא השחקנים ששיחקו את הדקות הראשונות של המשחק.

בכדורגל יש לא מעט ניסים, כמו זה שראינו לפני יומיים בגמר המונדיאל, הנס בדרבי 2:3, הנס ב-3:4 בסמי עופר. נס מהסוג של חזרה מפגרת חורף מאולתרת כקבוצה שונה לגמרי, קצת פחות.

בני ריינה "הקלה" על מכבי להיראות בדיוק כפי שנראתה ברגעים הפחות טובים שהיו לה לפני הפגרה. הקצב היה די ירוד ברוב דקות המשחק ומכבי שידרה חוסר שמחה בולט, כאילו מדובר באדם שלא מרגיש בנוח עם הגוף שלו. רצף ההחמצות הבלתי נגמר רק הגביר את הספקות בדבר הדימוי העצמי. אלוהים יודע למה, אבל רק על זה אני רוצה לדבר.

אולי זה עניין של זמן, הרגע חזרנו מהפגרה, והלו, בכל זאת סיימנו אתמול עם 3 נקודות (זה בטוח עדיף מחמישים מצבים מול נס ציונה ותיקו עלוב), אבל חוסר השמחה מוציא אותי מדעתי.

הפרק הראשון של הסדרה הטובה בעולם אי-פעם (טוב, לפחות לדעתי), הסופרנוס, נפתח כשגיבור הסדרה, טוני סופרנו, ראש המאפיה ודמות חזקה בצורה יוצאת דופן, יושב על הספה אצל הפסיכולוגית ומתוודה בפניה שהוא חווה קשיים. אולי הגיע גם זמנה של מכבי.

מכבי היא לא עוד קבוצה רגילה מן השורה. היא עובדת סביב השעון, סוחבת על גבה את תאריה ואת הרצון של האוהדים ללעוס את כל מי שבדרך. צרות של עשירים בקיצור - היא "סובלת" מהיותה מועדון גדול. זו שמתהדרת בסלוגן "מכבי זה להיות הכי גדול, הכי יפה, הכי מצליח", והנחיתה העונה את המאמן המושלם והווינר מספר אחת של הכדורגל הישראלי, צריכה לחזק את עצמה מנטלית ולהחזיר דחוף את שמחת החיים.

בהרגשה שלי, זה לא רק "אם הכדור היה נכנס" או הטענות בדבר הצורך בשחקן זר כזה או אחר שיעזור לנו לשנות את המערך (וצריך לפחות שניים כאלו), צריך קודם כל לחזור לחייך וליהנות. רק ככה זה יבוא.

יאללה, המשוכה הזאת באצטדיון גרין הדי-משמים מאחורינו, הגיע הזמן להכניס הילוך יותר גבוה. ביום שבת אנחנו נפגשים בבית.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות