פרננדו היירו יזדקק להרבה ממה שאומר שם משפחתו בספרדית (ברזל), כדי להביא את האונייה האבודה של הכדורגל הישראלי לחוף מבטחים. היום היירו הוא יותר מזיכרון של אחד הבלמים הכי התקפיים בהיסטוריה של הכדורגל. את הנתון הזה, לנוכח ניסיונו במשרדי ההתאחדות הספרדית ובמלאגה שלו, חובה לזכור כשהוא ינחת בנתב"ג.
לפי דברי מקרוביו ל"ישראל היום", "פרננדו רואה בעין יפה את הצעת ישראל". לפי שעה, ואם זה תלוי בו, הוא יהיה היועץ החדש של הוועדה החדשה לשיפור הכדורגל. "בינתיים אין כלום", אמר לפני כמה ימים לאור הידיעות שהחוזה כמעט סגור. בשבועות האלה היירו חושב בחיוב על ההצעה. לא חסרות סיבות - מכלכלית ועד לעובדה שלא יצטרך לגור בישראל.
מה תשובתו לארגונים הספרדיים הפרו־פלשתיניים שביקשו ממנו לא לבוא? הקפטן לשעבר של ריאל מדריד ושל הנבחרת אמר שהוא מתרכז בענייני הספורט ולא נכנס לפוליטיקה.
אין לי ספק שהגעתה של אישיות עם עבר עשיר כל כך כמו היירו יכולה לעזור לא רק לעתיד, אלא גם להווה של הכדורגל הישראלי. הנוכחות של מקצוענים דוגמת היירו או יורדי קרויף מחזקת את הכדורגל בארץ רק מעצם הגעתם. יתרה מזאת, הם יכולים לתרום גם למדינה, שלא כל כך פופולרית באירופה, בלשון המעטה.
היירו מבין כדורגל ויודע לנהל פרויקטים, אך ישראל אינה ספרד ואפילו לא מלאגה. שני דברים מעלים בי ספקות: ראשית, יכולתו לגרום לשינוי משמעותי בעבודה בשלט רחוק. שנית, הפוליטיקה הקטנה שחוגגת בכדורגל הישראלי, שבו יש הרבה דיבורים ומעט תוצאות. ההפך מהקריירה של היירו, אדם עם אישיות חזקה שלא אוהב לדבר יותר מדי. העיתונאים שסיקרו אותו בריאל יכולים להעיד על כך.
ועוד דבר. אם ישראל לא תשנה את מדיניותה ותשקיע יותר בספורט בכלל ובכדורגל בפרט - כלומר, יותר תשתיות ומחשבה על הנוער - לא היירו ולא פפ גווארדיולה יכולים לעשות נס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
