לא לשווא אני מקפיד לקלל לפחות עשר פעמים ביום את העובדה שאני אוהד קבוצת כדורגל.
רק ביום חמישי האחרון, כששאלו אותי במשרד מה הן צעקות השמחה שיוצאות מהחדר שלי, לא ידעתי להסביר. אולי הייתי נבוך מדי כדי להגיד שזה בגלל שילד בן 18 שאני בכלל לא מכיר חתם על חוזה שקושר את עתידו הנראה לעין עם הקבוצה שאני אוהד. מחר, כשישאלו אותי למה אני מסתובב עם פרצוף נפט, שוב לא אדע להסביר. כנראה שאספר שקיבלתי בעיטה לביצים, ככה זה הרגיש.
- אוהדי מכבי תל אביב - זה המקום בשבילכם >>> לחצו כאן והישארו מעודכנים
במקום לנשוך את הפועל באר שבע, לתת תשובה לספקנים על היכולת ולליגה תחושה שהמקום הראשון יישאר שלנו בטאבו עד סוף העונה, הצלחנו להציג ערב שכולו מתחת לנקודת האפס.
אם בעשר דקות הראשונות של המשחק זה היה נראה שרק החלודה על זהבי מפריעה לנו לעלות ליתרון, ההמשך נראה כמו העתק של התצוגה הנרפית מול סכנין. ראיתי חיילים שעולים לשמירות בין 2 ל-4 בלילה עם יותר אנרגיות. מה התירוץ לתצוגות החוץ המבישות האלה? הרב-קו החודשי-חופשי של השחקנים תופס רק בגוש דן? פשע, לנו זה עולה יותר.
הצלחנו להפוך ערב רע מאד לאסון. ספורטיבי, כמובן. הכרטיס האדום הצפוי בהיסטוריה של גלזר השאיר אותנו חסרי אונים, נראינו כמו עשרה ילדים בגן חובה שנכנסו לחדר בריחה. אם זה לא הספיק אז כבר בפתיחת המחצית השנייה אפשר היה לשמוע את שאגות ה"יששש" של אוהדי היריבות חוגגים הפסד מר וצפוי מלווה בטופינים מסוג החילופים של זהבי ואוסקר, ומעל הכל ההרחקה של איביץ'. איבוד עשתונות על מלא.
בכנות צריך להגיד, בניגוד למשחק מול חיפה בו ההפסד היה כולו על תכנית המשחק של מכבי וההתעקשות לפרגן ליריבה, אתמול ב"ש פשוט הייתה טובה יותר. החילופים של ברדה פירקו את הניסיון של שלנו לשנות מערך בחיסרון מספרי, וזה הרגיש כאילו אפילו מליקסון מהספסל מסוגל לתת לנו גול.
וזה מה שקצת מדאיג, שזה לא הרגיש אמש כאילו זה "תלוי רק בנו". בצורה די משונה, ועל אף ניסיון העבר בקדנציה הקודמת של איביץ', אני מרגיש שהעובדה שאנחנו לא משחקים באירופה העונה די פוגעת בנו בשלב הזה. עובדתית היריבות להן הפסדנו הורגלו לעצימות מתמשכת, ואצלנו יש יותר מדי זמן בין משחק למשחק, אולי אפילו קצת שאננות ושעמום מקומי, וכך גם רמת המתח נמוכה. ואולי זה תירוצים שאני מספר לעצמי? יכול להיות.
בסוף המשחק זכינו לרמזים בסגנון צופן דה וינצ'י שחילק איביץ' בראיון הפוסט-מאצ'. בתרגום חופשי ניכר שחווית ההפסד עבורו היא בלתי נסבלת, והרצון שלו להתראיין ולהשיב על השאלות בנוגע להחלטות המקצועיות שלו הוא כמו הרצון שלי לצאת לפינות ליטוף ב-7 בבוקר בשבת שמשית. כאחד שחווה בישראל ממוצע של הפסד אחד בעונה, נראה לי ששניים ב-10 מחזורים זה קצת גדול עליו. לפחות מישהו סובל יחד איתי.
נכון זה נשמע קצת מוזר, אבל גם אם ככה זה מרגיש, אז לא באמת נגמרו החיים. כאילו באמת, צריך להמשיך לעשות זה את הדבר הזה שנקרא כדורגל. את החור בדמות השעתיים-שלוש השבועיות שאנחנו מבזבזים על צפייה בתקציר הניצחון האחרון בליגה, נצטרך למלא. ככה זה אצלנו העונה: אחרי שבוע שמלקקים קרם מסקרפונה, מגיע שבוע של שמנת חמוצה.
אני לא יודע מה איתכם, אבל אני תכננתי בעונה הזאת להיות שם עד הסוף. אין מצב שאני נגרר לכל מיני חופשות משפחתיות בחודש מאי במקום לפתח אובססיה על מי שסיימה במקום השישי והשתחלה ברגע האחרון לפלייאוף העליון. בשבוע הבא יש לנו שלושה משחקים, ואחריו יוצאים לפגרת המונדיאל. צריך לקום ומהר, לחדש אנרגיות ולהביא את כל הנקודות.
