הטוב - זיו אריה והפועל ירושלים
זיו אריה הפך בעונה שעברה לדמות קאלט. החיקויים, המכתבים, הראיונות אחרי משחק וגם רגעים לא פשוטים על הקווים גרמו לאנשים להסיט את המבט מהדבר האמיתי.
למזלם של זיו אריה ושל הפועל ירושלים, מי שלא הסיט את העיניים וראה מאמן כדורגל נפלא שרק משתפר כל הזמן, היה שי אהרון, שהאמין בו לאורך כל הדרך, והשבוע קיבל את הדיווידנד הגדול ביותר בתולדות המועדון המיוחד שהוא עומד בראשו.
הפועל ירושלים עלתה למשחק מול מכבי חיפה, עטורת התהילה מהמפגש מול מסי, ניימאר ואמבפה בליגת האלופות, כשהיא בלתי מנוצחת ואחרי ניצחון בדרבי, לראשונה זה 31 שנה. ברק בכר עלה עם אותם 11 שפתחו ביום רביעי, בניגוד למשחקי הליגה הקודמים, שבהם חיפה נתנה מנוחה לשחקנים בכירים בפתיחת המשחק והמאמן שילב אותם תוך כדי תנועה.
זיו אריה, מנגד, הגיע מוכן למשחק. ירושלים לחצה את חיפה באגרסיביות, בעיקר במרכז השדה, שם גוני נאור, נידם ובעיקר אופק ביטון לחצו את שרי, אבו פאני ולביא ומשם יצאו מהר ועם הרבה ביטחון להתקפות מעבר. אריה, בניגוד לעונה שעברה, לא הכריח את הנעת הכדור תחת לחץ גבוה, לא ניסה להתחרות עם בכר בהחזקת הכדור, אלא ויתר על הכדור ושיחק כדורגל של מעברים, כשהקבוצה שלו יוצאת מלאת ביטחון להתקפות מעבר ומבצעת תבניות התקפה יפות כדי לפנות את שני שחקני האגף, בוטאקה ובדש, שחגגו במחצית הראשונה.
חיפה הייתה חסרת אונים ולכל דבר שבכר זרק למגרש, למאמן הירושלמי הייתה תשובה מוחצת. גם לפתיחה המתלהבת של חיפה במחצית השנייה היו אריה וירושלים מוכנים, והשער השלישי של טוגי אחרי מהלך קבוצתי יפה ומתוכנן שמי שלקח בו חלק, נאור וביטון, היו מעל כולם על כר הדשא, הכריע סופית את ההתמודדות והעניק לאריה את הניצחון המרשים ביותר בקריירה שלו.
הפועל ירושלים לא רק ניצחה, כמו שפרנק סינטרה שר, היא ניצחה בדרך שלה. עם שני זרים שעלו מהנוער, עם נועם מלמוד, שנתון 2002, שבשנה שעברה טעה בק"ש באחד הרגעים הקשים של הקבוצה ואתמול ביטל לחלוטין את פיירו ושיחק נפלא, עם גוני נאור, הפנים של המועדון ומאמן על המגרש, שהסביר לכל מי שתהה למה בכר רצה אותו, ועם גיא בדש - שבגיל 28 הופך לאחד משחקני הכנף הטובים בליגה.
וכל ההצלחות האלו לא היו קורות ללא אמונה בצדקת הדרך, סבלנות, הכלה והרבה אנשים טובים וחכמים שידעו להתאים את הקבוצה לתנאי הדרך המשתנים. רק סמלי שכל זה קרה ערב ראש השנה, חג שבברכותיו יש גם מן המר וגם מן המתוק. ואחרי שטעמה הרבה מן המר בשנה שעברה, הפועל ירושלים יוצאת לשנה החדשה עם טעם מתוק מדבש, והיא הרוויחה את זה בזכות מלאה.
הרע – ארבע האחרונות
ארבע קבוצות סוגרות את טבלת ליגת העל אחרי חמישה מחזורים עם שלוש נקודות בלבד. בעוד את שתי העולות החדשות, בני ריינה ונס ציונה, היה צפוי שנראה באזור הזה, שתי הקבוצות הנוספות שחולקות איתן את ירכתי הטבלה הן אימפריות בסטנדרטים של הכדורגל שלנו, בית"ר ירושלים והפועל ת"א.
ובמקרה של שתיהן, הכתובת הייתה על הקיר וכל אחת מסיבותיה שלה. בית"ר רוקנה מכל תוכן על ידי הבעלים הקודם שלה משה חוגג ואושרה לשחק בליגת העל שבוע וחצי לפני המשחק הראשון. היא פתחה את העונה ללא הכנה רצינית, עם סגל דליל, ללא שוער בכיר ועם חורים גדולים בעמדות הכי חשובות והיה ברור שהיא הולכת לסבול לפחות עד לפגרת המונדיאל, שם אולי יהיה לה זמן להתארגן מחדש.
מנגד, גם אצל האדומים היו בעיות שהיה די ברור שיצופו בשלב מוקדם. מונה מנהל מקצועי חדש, שקיבל בירושה את האיש הכי חשוב במערכת שלו וחוסר ההתאמה ביניהם זעק לשמיים. לפני קצת יותר מעשרה חודשים, רגע לפני פגרת הנבחרות, מונה סלובדאן דראפיץ' למאמן עירוני ק"ש, אחרי תבוסה קשה למכבי חיפה כשהקבוצה נמצאת במקום האחרון ונראית אבודה וחסרת תקווה. הוא לקח את הקבוצה, שינה את האווירה, הכניס טקטיקה חכמה ויוזמת וכמעט ללא חיזוק היה כפסע מלהגיע לפלייאוף העליון. באופן מוזר, הוא פתח את העונה ללא קבוצה והרווח הוא כולו של עומר בוקסנבאום והפועל ת"א.
ועוד משהו קטן - המשחק הראשון של דראפיץ' בק"ש היה מול זיו אריה והפועל ירושלים. הוא ניצח 1:0. גם הפעם, אחרי פגרת הנבחרות, פוגש דראפיץ' את זיו אריה. האם זה סימן לבאות? ימים יגידו.
