יש, יש רגעים בחיים, ומה כבר ארבע וחצי שנים יכולות לעשות. רגע אחד כזה, למשל, היה ה-26 בדצמבר 2018.
אז מכבי חיפה יצאה לאשדוד, מרקו בלבול, כן נו, ההוא שהצליח בקושי לייצב את מכבי חיפה בחציה השני של עונת 14/15 ואז פינה את מקומו לרוני לוי באותו הקיץ הגיע שוב. חוזה לשנה וחצי. מאמן זמני קבוע ברירת המחדל של הדיפולט.
באותו הערב, במשחק הבכורה המחודשת שלו, אם מכבי חיפה הייתה מפסידה — היא הייתה רואה את הקו האדום מגובה הברז, כעובדה מוגמרת עונה אחרי העונה הכי גרועה בתולדות המועדון מאז התחילו לשדר בצבעים וצלילים כאחד. המשחק ההוא באצטדיון הי''א בתחילת האמצע של עונת 18/19 נדמה כנקודת אל חזור.
שון וייסמן בישל, ניקיטה רוקאביצה שם, והיה בסדר, ממש בסדר, בטח יחסית לסטנדרטים אליהם מכבי חיפה נאלצה להרגיל את עצמה אי אז. והנה אנחנו כאן מבלי להתעכב עד איזה גובה הצוואר הירוק הורם מאז אותו ערב דצמברי בג'קי ארנה.
אוגוסט 2022, מכבי חיפה מרגילה את עצמה ואת כל מדינת ישראל בערך לסטנדרט חדש שנדמה היה דמיוני עד לא מזמן – העפלה שלישית בהיסטוריה לליגת האלופות, כשכל זה מגיע אחרי אחד מטורנירי המוקדמות המרהיבים ביותר שידעה קבוצה ישראלית:
רביעיה בחוץ מול אולימפיאקוס, הקבוצה הכי חזקה מכל ילידות המוקדמות, רביעייה מול אלופת קפריסין, ונוקאאוט מלא אופי מול הכוכב האדום בלגרד, חמושת אחד המגרשים המפחידים ביבשת לכאורה, דיאן סטנקוביץ' האגדי על הקווים, פשיץ' שכבר ידע ימים גדולים נגד בוגדן פלאניץ' וכל ההיסטוריה האירופית שידע המועדון המפואר הזה, שרק לפני 31 וחצי שנה הניף את הגביע הגדול מכולם. אבל יש רגעים בחיים.
באותו ערב באשדוד, ובכלל, בכל אותה התקופה – לא דיברה ההיסטוריה ולא דיברו העובדות, ממש כמו הערב ההוא בבלגרד, עליו ילדים ידברו כמו הערב ההוא בגראץ.
במשחק אתמול, דיברו העטים שנדפו דיו טרי וישן כאחד – מבלבול עד בכר, מריינן עד חזיזה, מקייסי עד סונדגרן, מנטע עד נטע ומרוקאביצה עד רוקאביצה, כובש שער הניצחון באותו ערב ויושב כסא ספסל ב-23.8.2022.
ניקיטה, למי שתהה, כלל לא צריך היה לעלות פיזית לכר הדשא. הוא רק צריך היה למלמל לעצמו שיש רגעים בחיים האלה, ומה כבר ארבע וחצי שנים יכולות לעשות. מכבי חיפה שוב בליגת האלופות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו