חלום ישראלי: הנבחרת שעשויה מחומר אחר

השעון הראה 118 דקות. במיקומים אקראיים על הדשא המטופח של איצטדיון ארתור מלטינסקי בטרנבה שכבו פצועים, חבולים וכאובים שחקני נבחרת ישראל. אחד תפס את הרגל, השני מתח את השריר, השלישי ניסה להחזיר אוויר לריאות. לוח התוצאות בדיוק התחלף ל-1:3 לטובתה של אנגליה, ששחקניה חגגו על הדשא הישג שעבורו ירקו דם.

הנבחרת הישראלית, כפי שהעידו כל הסימנים, הפסידה בקרב. היא הייתה טובה בפרקים רבים של המשחק, במיוחד במחצית הראשונה שהייתה מהפנטת ומהטובות שהציגה נבחרת ישראלית בכל גיל ובכל מסגרת, אבל בכדורגל לא תמיד מנצחת הקבוצה הכי טובה.

בסופו של דבר, ישראל הפסידה את הקרב בעיקר בגלל נחיתות פיזית וגופנית, אבל היא לבטח לא הפסידה במלחמה. במידה רבה, היא אפילו ניצחה.

את המסר הזה היה קשה מאוד להעביר לשחקנים של אופיר חיים כשברקע הקונפטי המוזהב ירד על השחקנים האנגלים כמו גשם. הפסד, ולא חשוב גודל המעמד והתפתחות האירועים, תמיד מייצר את תחושה של אכזבה.

סתיו למקין הסתובב על הדשא עם עיניים דומעות וכשהוא נושך שפתיים, ממלמל מילים שמבהירות את תחושת הפספוס. תאי עבד הניח את הראש על הדופן של ספסל המחליפים והביט בחלל, בזמן שתומר צרפתי התיישב על הדשא ובהה בקרקע הירוקה שמתחתיו.

אוסקר גלוך, בדיוק כמו במשחק, התהלך הלוך ושוב וניסה למצוא מקום פנוי. במקום כדור, הפעם הוא חיפש שקט. אל-ים קנצפולסקי הניח את הראש על כתפו של איליי מדמון, ואחמד סלמן, רוי רביבו ואריאל לוגסי פשוט עמדו בדממה וחיכו שטקס הההנפה האנגלי יסתיים כמה שיותר מהר.

עבור החבר'ה הצעירים האלה, היה זה הפסד. הגדול והכואב ביותר שחוו בקריירה הקצרה. באותם רגעים של אחרי שריקת הסיום לא הייתה שום דרך להציג בפניהם את התמונה הרחבה. את גודל ההישג, המשמעות, החשיבות, הצורה שבה סחפו אחריהם מדינה שלמה, הכבוד שהביאו, היכולת שהציגו, הגאווה.

באותן דקות הם לא התנחמו במה שעשו עד אותה נקודה. במקום הראשון במוקדמות, בהצגה מול אוסטריה בשלב הבתים, בניצחון המדהים על האימפריה הצרפתית בחצי הגמר, בשערים, בביצועים, בכלום. שחקני נבחרת ישראל נראו בדיוק כמו שנראה אדם שמפסיד בקרב. מובסים.

כעת, כשחלף הלילה והם הספיקו להציץ בטלפונים הסלולרים, שחקני הנבחרת לבטח יתחילו לעכל את מה שהם עשו בשבועיים האחרונים בסלובקיה. את העובדה שלמרות ההפסד האכזרי בגמר, הם יכולים לראות את עצמם כמנצחים.

אופיר חיים, שמעבר להיותו מאמן כדורגל דגול הוא גם מחנך למופת, היה עירני ורגיש מספיק להבין שאחד מתפקידיו החשובים ביותר בסיום המשחק מול האנגלים הוא להעביר לשחקנים ולכל מי שמעוניין לשמוע את המסר הזה בדיוק.

הוא עטה על עצמו דגל ישראל כגלימה, במאמץ רב הסתיר כל רמז לדמעה או כאב לב, ועבר שחקן שחקן על מנת לתת מילה טובה שמבהירה כמה הוא גאה בכל אחד מהם על מה שנתנו לאורך הטורניר ולפניו.

"אני משחק אותה קול, אבל בפנים גמור", הוא אמר לתקשורת הישראלית עם ברק בעיניים; "עוד טיפה ריכוז ויכולנו לעשות את ה-0:2 והגביע שלנו. אבל אני מרים את השחקנים, הם רק בתחילת הקריירה. הם יגיעו לשיאים גדולים מאוד".

חיים, בשניים שלושה משפטים, סיכם את התחושה שנשארה בסיום הגמר הזה. שעל אף ההפסד, הנבחרת הזאת הצליחה לעשות משהו שאף נבחרת ישראלית לא עשתה לפניה – בטח שלא אחרי שירדה מהמגרש מנוצחת – היא השאירה טעם של עוד. היא גרמה לכל מי שצפה בה וליווה אותה לרצות ולשמר אותה, לחקות אותה, לשכפל אותה, ללמוד אותה, ללמוד ממנה.

הנבחרת הזאת לא רק שהציגה את מה שהוא החלום הישראלי ל"כדורגל ישראלי" – ערמומי, חכם, שובה עין ולא מתפשר – היא גם הציגה תכונות אופי שלא אופייניות לכדורגל שלנו ולכדורגלנים שלנו.

בשלב הזה צריך להוסיף את כל הכוכביות שמזכירות שמדובר בשחקני נוער ושהישגים בגיל הזה לא בהכרח מלמדים על מה שיהיה בעתיד, אבל הנבחרת הזאת הצליחה להשאיר את הרושם שהיא באמת עשויה מחומר אחר.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

מרשימה בניצחונות כמו בהפסדים, מפסידה קרבות אבל מנצחת את הקלישאות.