בצאת השבת האחרונה, מאוחר בלילה, אחרי שמרסלו הניף את גביע אירופה לאלופות בסטאד דה פראנס בפריז, סיימתי כהרגלי את שידור משחק הגמר בתודות. רק שבפעם הזו התודה האחרונה והחשובה מכולן היתה למודי בר־און, מורי ורבי.
קשה להאמין שפחות מ־48 שעות לאחר מכן, מודי הלך מאיתנו. הרומנטיקן הגדול של הכדורגל, המאהב של השפה העברית, האיש ששינה את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית. מי שהסיר את העניבה והחליף את הרצינות התהומית בחיוך ובשובבות האינסופית שלו.
"תבלו", הוא אמר לנו לפני כל שידור של משחק - ואנחנו בילינו. כדורגל היה האהבה הגדולה של מודי, אבל הוא מעולם לא שכח שמדובר בשואו, בחגיגה ענקית, שצריך ליהנות ממנה. בניגוד למה שאמר פעם ביל שאנקלי, מודי לא חשב שכדורגל זה עניין של חיים ומוות.
בזכות מודי בר־און אולפן ליגת האלופות הפך לתוכנית הספורט הטובה והאיכותית ביותר בישראל, והיה לי הכבוד להיות שם לצידו בשני העשורים האחרונים. למדתי ממנו כל כך הרבה, והערצתי את הדרך שבה הוא עשה הכל בקלילות ובנונשלנטיות - אבל רק למראה עין.
מודי היה מקצוען ופרפקציוניסט, שהיה אוכל את עצמו על כל טעות קטנה, גם אם אף אחד חוץ ממנו לא שם לב אליה.
הוא היה איש אשכולות. כזה שהכל עניין אותו, ולא רק כדורגל. הוא בא מעולם התיאטרון, מבימת הסטנד־אפ, שם התחיל הכל. הוא אהב היסטוריה ויצר עשרות סרטי דוקו מדהימים באיכותם ובעמידותם בראי ההיסטוריה. הוא אהב את הפועל חיפה ואהב רוקנרול. היו לו ולי שיחות על מוזיקה לא פחות מאשר על כדורגל. בעצם יותר.
נוהגים לומר בציניות שבתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף. ובכן, במקרה של מודי בר־און האמירה הזו לא יכולה להיות מדויקת יותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו