1 למזלה הרע של נבחרת ישראל הנוכחית, היא נמצאת בעידן תקשורתי חסר רחמים - עידן הרשתות החברתיות. כמו בכל תחום בחיינו, כל מה שנכתב ונאמר על הנבחרת ומסוקר בתקשורת הממוסדת, בעיתונים, באתרים ובטלוויזיה, מוקצן פי כמה על ידי ספסרי המקלדת.
הנבחרת הישראלית היא בדיחה לא מוצלחת על הדשא, וסאטירה בכל המקומות האחרים.
ההתרסקות הכללית של הנבחרת בפרט, והכדורגל הישראלי בכלל, מתחילה לחלחל גם לעורכי מדורי הספורט התקשורתיים. הנבחרת נדחקת אט־אט הצידה, כי כמה אפשר לשאת את שגרת הכישלון הזאת. פעם הנבחרת קיבלה גם אחרי הפסד עמוד שער שלם, היום היא נדחקת הצידה לכותרת משנית, לעיתים לחצי עמוד תחתון, כשאת מקומה בחלק המרכזי, העליון, תופסת תמונה של ספורטאית מצליחה בספורט אישי/יחידני, לינוי אשרם או מורן סמואל למשל. גם בתקשורת מתתבר שאין ואקום. כשההתרסקות הופכת לשגרה ורמת הציפיות אפסית, כולם מחפשים גיבורים חדשים.
כשאין נבחרת שאפשר להיאחז בה ולשמוח בהצלחותיה, נטפלים לעמידתם של השחקנים הערבים בהמנון, ולבדיקה אם הם מניעים את השפתיים. לפני 30 שנה, כששלמה קירט נטפל לזאהי ארמלי, הוא סולק מהנבחרת בתוך כמה שעות. היום יש סיכוי טוב שקירט היה מתמנה לקפטן. השוליים הפכו למרכז. אני זוכר את עמידתו של הקפטן אריק בנאדו בהמנון, ואת שפתיו הדוממות. אולי נשפוט אותו בדיעבד.
מונס דאבור נפצע מול צפון אירלנד. יש עתיד לנבחרת? // צילום: גטי אימג'ס
2 כשנבחר אנדראס הרצוג לאמן, טענתי שזו איוולת. לא בגללו, אלא בגללנו. הרצוג לא יציל אותנו מעצמנו, ולא בגלל שהוא חסר ניסיון בניהול משחק. הוא הובא לכאן כדי שמקבלי ההחלטות יוכלו, בעיניי, להמשיך לרמות, ובעיקר להפיל את תיק ההתרסקות הבאה על מישהו שהוא לא משלנו.
לא ברור לי עד היום איך נבחרו נציגי ועדת האיתור, ואיך נבחר אלי אוחנה פה אחד לעמוד בראשה. אוחנה היה שחקן נהדר, אבל מעבר לכך, מתי הצטיין בבחירה או בניהול? והאם דרור קשטן מונה לחבר בוועדה כי הוא ואוחנה חברים, ואפשר לסמוך על קשטן שלא יהיה מקורי מדי ויסטה מהשורה?
קשטן היה מגדולי המאמנים, אבל דאג תמיד בעיקר לעצמו ולביתו. הוא לא נחשב בעיניי כמודל שיטרח לחפש לו יורשים, בטח כאלה שעלולים חלילה להאפיל על תקופתו האפורה במדי התכלת. גם בשאר חברי הוועדה לא היתה בשורה. קצת מאותו דבר.
3 האסון פה הוא בקיצורי הדרך החולניים, הכרוניים, שמכתיבים את הדרך. אבי לוזון, איש מוכשר לשיטתו, ויו"ר ההתאחדות לשעבר, עובד היום על הוצאתו לאור של התכשיט העכשווי של מכבי פ"ת, מנור סולומון. הבחור לא קרע עוד נעל (שלא לדבר על זוג), ותג מחירו עומד על 3 מיליון יורו, ורק לחו"ל.
אומרים שהוא טאלנט, אבל כשראש הממשלה לשעבר של הכדורגל שלנו רוצה להראות לכולם שפ"ת שלו היא מדפסת כסף גאונית מכדורגלנים מקומיים, הוא חושב כרגיל על הרגע. בעוד שנתיים־שלוש, כשנוגרל מול נבחרת קוסובו, הקוסובארי שמרוויח 5,000 יורו בחודש יקדים במטר וחצי בספרינט את גאון הכדורגל שלנו.
אנדי הרצוג בסיום משחק הנפל בצפון אירלנד. לא בגללו, אלא בגללנו // צילום: רויטרס
4 שלא תחשבו שהכל היה זהב בנבחרת של עמנואל שפר במקסיקו 70'. המשחק הראשון במונדיאל מול אורוגוואי התקיים בעיר פואבלה.
הנבחרת השתכנה בכלל 500 ק"מ משם, בטולוקה. יומיים לפני המשחק יצאה הנבחרת לדרך, אבל נעצרה במקסיקו סיטי כי הקהילה היהודית התעקשה לערוך לה ארוחת ערב חגיגית. שפר לא ידע את נפשו והזהיר את השחקנים שלא ייגעו בעוגות. לא כולם הקשיבו לו, ושפר השתולל והניח לידו משקל שליווה אותו בכל הנסיעות. בכל בוקר השחקנים היו עולים על המשקל. מי שסבלו מעודף היו גיורא שפיגל ושייע פייגנבוים.
אבל שפר היה משימתי. הוא לקח לגבהים של מקסיקו את השחקנים הכי פיזיים עם הריאות הכי גדולות - ויסוקר, וולך, שום, פרימו, שרגא בר, דני שמילו רום ושמוליק רוזנטל. פנטזיסטים כמו אלי בן רימוז' ומשה רומנו ואחרים כמו יחזקאל חזום וג'ורג' בורבה נשארו בחוץ.
כדי להציל את הכדורגל צריך להיות משימתי בגיל 10, הכי מאוחר 12. הכדורגלנים של היום הם לרוב מקרה אבוד בגמישות, במהירות ובקואורדינציה. הפירמידה חייבת להתהפך. המשאבים, המאמנים, המדע והתשתיות צריכים ללכת לילדים ולנוער. להביא מאמן זר או מקומי בכמה מאות אלפי דולרים לשנה זה זריקת כסף. לתקן את הכדורגל הישראלי זו משימה שחייבת להיות מונחת על שולחנם של מקבלי ההחלטות בישיבות הממשלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
