"אף אחד לא מזיל דמעה,
אף אחד לא מעיף מבט.
שקועה עמוק־עמוק בתרדמה,
מחפשת לה שם את המקלט"
מילים: שמואל צ'יזיק
קליק. קליק. קליק. עוד ניתוק ועוד ניתוק ועוד אחד. מכבי ת"א מסיימת עונה אירופית נוספת נטולת פלייאוף. חלק מאנשיה מרגישים גאווה על הפייט שנתנו, אבל כל מה ששומעים ברקע זה קליק, קליק, קליק. צליל ההתנתקות הרגשית של אוהדיה, אחרי עוד עונה שנסעה לשומקום. עם כל ניתוק, ספינת האם מתרחקת עוד קצת ללב ים נטול אכפתיות, מנופפת לשלום למה שהיה מועדון שגם אם הפסיד, ידע שהוא ינצח. שהיה דורסני. שהיה זועם לאחר כישלון. כל מה שנותר ממכבי הוא בועות סבון.
אנחנו חיים בדור שבו כולם מנצחים, כי הגדרת הניצחון הפכה גמישה, לוליינית, אמורפית. ככה אנחנו מחנכים את ילדינו. שגם אם הפסדת, לפחות ניסית. שלא ויתרת, אז ניצחת. שכל משתתף במרוץ מקבל מדליה, גם אם הגיע אחרון. אבל עמוק בפנים, אנחנו יודעים שזה חינוך רע, עטוף בצמר גפן, שמחליש את הילדים. על ידי מניעת מפח נפש אנחנו מונעים בנייה של נפש בריאה, כי לעיתים יופיעו כישלונות, שריטה בברך, ציון נכשל או שיברון לב, ומה יעשו אז? הרי לא כולם מנצחים כל הזמן.
נדמה שגם מכבי נכנעה לחינוך הקלוקל הזה, והפכה לקלישאה של ציפיות נמוכות. אוהדיה מלטפים את ראשה בכל עונה, לוחשים לה "לא נורא, העיקר שניסית", וקונים שוב מינוי. אבל איזו זכות קיום יש למועדון שלא מצליח לעצבן או לרגש את אוהדיו? מכבי נמצאת במרחק של כמה צעדים, עוד עונה, אולי שתיים, מלהפוך לגרסה האירופית של ניו יורק ניקס. קליק, קליק, קליק, כל ניתוק הופך את אוהדיה לזומבים.
כמו הילדים שצועדים למטחנת הבשר ב"החומה" של פינק פלויד, כך היא צועדת לעוד עונת יורוליג שנגמרת בלא כלום, נטחנת על ידי פנרבחצ'ה, ברצלונה, גראן קנאריה, ז'לגיריס. כספה, ליבה וכבודה הופכים לבשר קצוץ של לוזריות בצד השני. והכל מתרחש בדממה, בלי אורות שדולקים כל הלילה, בלי רחש שעובר בהיכל, בלי לשמוע את הקולות. אף אחד לא מזיל דמעה. אף אחד לא מרגיש כאב. מכבי מתרסקת עונה אחר עונה, וצלילי הכישלון העמום נשמעים כמו נביחות כלב ערבות, רחוקות ולא מאיימות.
מנסים לקושש מציאות
ברמת המיקרו, למכבי ת"א חסרו ניצחון או שניים במשחקי צומת שהיו נותנים לה כרטיס לפלייאוף. אבל בכל צומת פנתה לכיוון ההפוך בגלל מחסור באיכות ובאיי.קיו כדורסל - ז'לגיריס ובסקוניה בבית, גראן קנאריה בחוץ.
האמת המרה היא שבשום עמדה על המגרש לא היה לצהובים יתרון על יריבותיה במקומות 11-6 (ובטח שלא 5-1). לא בעמדת הרכז, שם התיק היה גדול על ווילבקין, כשעתידו של ג'רמי פארגו בעברו. בעמדת הסנטר לקח לטאריק בלאק חצי עונה להתרגל לסגנון המשחק ולשיפוט, וכשהתרגל גילה שהוא אנדר־סייז לעמדה. מאלכס טיוס נותר האלי־הופ מזדמן ותעודת זהות כחולה.
דיברתולומיאו בהפסד לפנרבחצ'ה. צוות מסייע נחמד // צילום: GettyImages
הגארדים בעמדות 3-2 הם צוות מסייע נחמד, נטול יתרון בקליעה או במסירה, שזקוק לכמה כוכבי יורוליג סביבו, וכאלה לא היו בנמצא. ג'וני אובראיינט, שהכישרון ההתקפי נוזל ממנו, זקוק לאיי.קיו כדורסל הרבה יותר גבוה סביבו ולעצמו, ויום אחד יכתוב ספר "הגנה, בשביל מה זה טוב?".
הסגל של מכבי ת"א, כמו שאר הסגלים שנבנו לאחר הזכייה ביורוליג ב־2014, הוא ניסיון לקושש מציאות, לגנוב דעת ולעשות יותר עם פחות. ולרוב, הסגלים האלה עושים פחות. מלשון פח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
