1. נדמה שאין הרבה מדינות בפיב"א שמעניקות פרופיל ציבורי ותקשורתי רחב כל כך לנבחרת העתודה שלהן בכדורסל כמו ישראל. אולי ליטא. התשוקה של הקהל והתמיכה שמקבלת הנבחרת הופכות את אירוח הטורניר לחוויה אמיתית, גם בצד הארגוני, עם שלושה ערבי כדורסל נהדרים בדרייב אין.
העתודה הפכה למקבילה הישראלית לקבוצות הספורט של מכללות בארה"ב, עם לוקאל פטריוטיזם, אהדה בסיסית לספורטאים צעירים מתוצרת מקומית, מסורת של הצלחות ותחרות על בסיס שנתי בקונפרנס אירופי, אנחנו מקבלים את השיגעון של חודש יולי במקום מארץ' מאדנס. במקום אוהיו סטייט ואריזונה סטייט - קבלו את ישראל סטייט. נא לעמוד לשירת התקווה.
אבדיה. ההייפ סביבו בהחלט מוצדק // צילום: אלן שיבר
2. הנפשות הפועלות בנבחרת הישראלית מרתקות בגלל היכולת הנוכחית וגם בגלל הציפיות לעתיד. ים מדר, למשל, זה שחקן שמעיף לך את הסכך. הילדים באולם מסתכלים עליו בעיניים נוצצות. גם בגלל המידות שלו, שקרובות אליהם ויוצרות הזדהות, אבל בעיקר בגלל מאגר הביטחון העצמי נטול התחתית שלו.
הטענות כלפי הגנת היחיד שלו מראות סימנים של אוזן קשבת והוא מנסה ליצור לחץ על הכדור. הנטייה שלו לחטוף כדורים עולה לו ביוקר כשהשחקן שעליו הוא שומר משאיר לו אבק ומקריס את ההגנה. לזכותו ייאמר שבחילופים על גבוהים הוא נותן מאבק ראוי בלואו פוסט. מול איטליה, במינוס ארבע, אבדיה איבד כדור, ומדר רץ כדי לתת גג לאיטלקי במתפרצת.
המהלך הזה גרם לכל האולם לתפוס את הראש ולזעוק ים אדוניי. שישו ושמחו בים אדוניי. הגג הזה גם הציל את אבדיה מהאחריות להגדלת המומנטום האיטלקי, ונדמה שמדר מתפקד כגב שלו. אבדיה לוקח את ההייפ, מדר לוקח את האחריות. מול אוקראינה מדר הציג גג מרשים שמנע מומנטום, ולפני שהספקנו להסדיר את הנשימה היה זה תורו של אבדיה לתת לאוקראינים חסימה מרשימה משלו.
ים מדר. 'הגב' של אבדיה // צילום: אלן שיבר
האם ההייפ סביב אבדיה מוצדק? האם אמנם "לא היה לנו שחקן כזה"? נדמה שהנתונים, העדויות של מי שעבד איתו והיכולת להשפיע גם בלי להיות טופ סקורר, מוכיחים שמוצדק גם מוצדק. מול איטליה הוא סיים עם 17 נקודות, 9 ריבאונדים, 7 אסיסטים, 5 איבודים ו־2 חטיפות. הוא נוכח מאוד במאבקי הריבאונד עם הרבה כבוד, ומראה רצון אמיתי למצוא את השילוב בין ליצור לעצמו ולשתף אחרים. גם אתמול הוא הוביל את הקאמבק מול אוקראינה.
אבל יש משהו שלא נותן מנוח - שפת הגוף. משפטים מתחת לשפם בחילופים, שלעיתים הופכים לטענות ישירות בפני המאמן אריאל בית הלחמי ("על טעות אחת אתה מוציא אותי?"). נקווה שזה עניין של גיל, לא של אופי.
בית הלחמי של לפני עשר שנים היה מוריד לו סטירה ולא מחזיר אותו לפרקט עד לסוף המשחק. אבל גם המאמנים השתנו ומזהים שמוקד הכוח עבר לשחקנים, גם אם הם רק בני 19.
גרשון ובית הלחמי. לחישות מאחורי הספסל // צילום: אלן שיבר
3. במשחק מול איטליה הסתובב פיני גרשון מאחורי הספסל הישראלי ולחש על אוזני עוזרי המאמן. כשלחש ליואב שמיר, עוזר המאמן השני, שמיר קם ועדכן את בית הלחמי. כשגרשון לחש על אוזנו של שרון אברהמי, עוזר המאמן נותר אדיש. הקשיב, אבל נותר במקומו. הוא יודע איך ההרגשה כשמישהו מסתובב לך ככה מאחורי הספסל. גרשון מושקע עמוק בנבחרות, מקצועית ורגשית, אבל הלחישות הללו לא עושות טוב לאף מאמן.
4. כמו באהבה ממבט ראשון, יותם חנוכי הוא שחקן שמתאהבים בו מפעולה ראשונה. בשלשה הראשונה שלו מול איטליה, המאמן האיטלקי נותר אדיש. בשנייה האיטלקי הסתובב לעוזריו והרים גבה, שואל בעיניו "מי זה ומה העניינים?". בשלישית כבר התפרץ על העוזרים וברביעית כמעט חנק את השחקן שאיבד אותו. ועם כל זה, לא ברור איך בית הלחמי שוכח את חנוכי על הספסל. אולי זה מה שהפריע לגרשון.
5 וליד הכוכבים, חיילים אלמונים, שותפים סמויים להצלחה. כאלה הם יאיר קרביץ, רז אדם ועידן אלבר. הליגה הלאומית ושיפולי ליגת העל מחכה להם, כדאי שינצרו את רגעי שיא התהילה של חייהם הצעירים, אולי של חייהם בכלל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
