1. נתחיל בעובדות: לצידה של אליפות העתודה מהשנה שעברה, הכדורסל הישראלי מניח תחת החגורה שלו הקיץ שתי קרקפות נוספות: אליפות אירופה לעתודה ואליפות אירופה לנוער דרג ב'. יש כנראה תארים יפים מאלה, כאלו שממלאים את החזה בהרבה יותר אוויר, אבל ליד אף אחד מהם לא מופיע השם ישראל.
ככה זה, קבצני תארים לא יכולים להיות בררנים. כי הקיץ הזה, הנבחרות הצעירות שלנו בכדורסל נראות כמו בובת בבושקה (ידועה גם בשם מטריושקה) רוסית, בתוך הגדולה מסתתרת אחת קטנה יותר, ועוד אחת, ועוד אחת. אתמול נבחרת הנוער של אורן אהרוני סנוורה את נתב"ג עם מדליות הזהב שלה, מותירה את הבמה לנבחרת הקדטים, שתסתפק בבובה צנועה של הישארות בדרג א'.
אל התארים הקבוצתיים צריך להוסיף גם פרסים אישיים: יובל זוסמן מצטיין אליפות העתודה בשנה שעברה, דני אבדיה בחמישיית הטורניר בשנה שעברה ומצטיין השנה, ים מדר בחמישייה השנה ונועם דוברת מצטיין טורניר הנוער. הזרעים שנשתלו באגודות מתחילים לתת פרי בנבחרות.
פיני גרשון ודני אבדיה חוגגים עם נבחרת העתודה // צילום: אלן שיבר
2. נמשיך בסמנטיקה: נוצרו כאן שתי עונות כדורסל. עונת הכדורסל הישראלי מתרחשת בקיץ. משחקות בה הנבחרות הצעירות עם שחקנים שרובם אלמונים, אבל השמחה בה רבה. עניין, התרגשות, סקרנות של גילוי כישרונות ותקווה שיפרשו כנפיים, והכל בתקופה מתה בלוח השנה הספורטיבי. ויותר מכל - הזדהות. עונת הכדורסל הישראלי מייצרת ערך סנטימנטלי שעושה את הדרך ללב שלנו בצורה קלה. רק תנגנו את "התקווה" ואנחנו נצטמרר. והקיץ הגיע לשיא, בעיקר בגלל היכולת של פיני גרשון להביא את האליפות לת"א, אל סף דלתנו.
"כל קיץ קורה דבר מה", כתב נתן יונתן, והדי השירה מהדרייב־אין הם ה־דבר שקרה הקיץ, ההדים שלהם עדיין נשמעים באוזניים של כל מי שהיה שם, יוצרים אפקט שהגיע עד רומניה - שם זכתה נבחרת הנוער בתואר.
נבחרת הנוער מניפה את גביע אליפות אירופה לדרג ב' // צילום: אתר פיב"א
ויש את עונת הכדורסל הנוספת, זו שמשוחקת מאוקטובר עד יוני, הלוא היא עונת הכדורסל בישראל. ידועה גם בשם ליגת העל בכדורסל. היא הרבה יותר מקצוענית, בפריסה הרבה יותר רחבה, עם שמות נוצצים, חוזים גדולים, והכדורסל שמשוחק בה הרבה יותר משמעותי. יש לה אפילו מינהלת ודירקטורים! היא עולה בכל פרמטר על עונת הכדורסל הישראלי מלבד אחד: היא לא מצליחה להיכנס ללב. היא סתמית ומלהיבה כמו מדרכה. אין בה דמויות לחיקוי והיא נטולת הקשר.
שיטת המשחקים שלה משתנה כל כמה שנים, לא כדי לשפר את המצב, אלא בגלל אינטרסים של קבוצות. ראשיה מפולגים ומושכים לכיוונים שונים. הוויכוחים על זהות הליגה והצפתה בזרים יוצרת ריחוק והתשה של האוהד הפוטנציאלי. והפתרון, כל כך פשוט ומונח מתחת לפנס - יותר ישראלים, פחות זרים, ותראו איך הדרך אל הלב של האוהד הסביר תיסלל בחזרה.
כל מי שעידן אלבר נכנס לו ללב יודע שהחתימה שלו בנס ציונה הרבה יותר מרגשת מכל זר חדש או ישן, שיחתום שם או בכל קבוצה אחרת. תנו לנו עוד אלברים. הלב שלנו יגיע אחריו.
דורי סהר במדי נבחרת הנוער // צילום: אתר פיב"א
3. חזרה לנבחרת הנוער. הדור הצעיר עובד קשה יותר מכל דור אחר לפניו. גם האיגוד יצר מערך גילוי ואיתור לגילי 14-13 במחוזות השונים, וזה חושף יותר ילדים ליותר עיניים מקצועיות. עם דעיכתה של ליגת בתי הספר והדחיפה שנתנה האקדמיה לאגודות, צריך לזכור שהעבודה היומיומית מתבצעת במחלקות הנוער, והם פועלי פס הייצור של הנבחרות.
שם יש מנהלים מקצועיים שאפתנים, מאמני בנייה גופנית מעודכנים, מאמני יכולת אישית מלומדים ומאמנים ראשיים תחרותיים. הם החיילים האלמונים של ההצלחה הישראלית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
