תקופת האבן: על ההשפלה של מכבי ת"א בטורקיה

אפקט הפרפר

לאפקט החלפת המאמן יש לרוב השפעה חיובית על קבוצות מקצועניות. ההנהלה מגיבה לכישלונות באופן אקטיבי, השחקנים מבינים שעכשיו זה עליהם, וגם שיש להם הזדמנות חדשה להרשים את המאמן החדש. לרוב זה עובד, אפילו אם לטווח קצר. אבל במכבי, לפחות במשחק באיסטנבול, זה לא ממש השפיע. גם כי המחליף הוא מאמן מוכר מתוך המערכת, שכבר הדריך את הקבוצה רק לפני כמה שבועות. ובעיקר כי ההנהלה שידרה לשחקנים שהיא מוותרת על העונה. אנחנו לא משקיעים במאמן חדש, וכולם יודעים שהסיבה היא שאף מאמן לא מוכן לחוזה רק עד לסיום העונה הזו.

ואבי אבן, כמו יותם הלפרין בירושלים, "איש של המערכת", עבר שוב מהבק אופיס לפרונט, ומנסה לתקן את טעויות הניהול המקצועי מעמדת המאמן. אבל טעויות של בניית קבוצה לא ניתן להעלים בטקטיקה וניהול משחק. מכבי בנויה רע, עמוק מדי ובינוני מדי, ועכשיו גם חסרה לה נשמה, מנהיגות, ומוטיבציה. תכל'ס, האקט של פיטורי ספרופולוס ללא הבאת מחליף מבחוץ, גמר למכבי את העונה, לפחות ביורוליג.

אבן יסוד

אבי אבן מנסה לשנות את מה שראה בתקופת יאניס. וזה נכון, הוא חייב לקחת סיכון, גם ברמה האישית, גם ברמה הקבוצתית, ולשחק אחרת, להעז. אחרת אין כל הצדקה להחלפה הזו. אז הוא הכניס איזורית, הוא עלה עם שלושה גבוהים, הוא גלגל חילופים. הכל עדיף עדיף מכדרורי סקוטי. תנאי הפתיחה שקיבל אבן למשחק – בלי קינן אוואנס ורומן סורקין. מצד אחד זה פתח הזדמנות לרוץ עם ג'ון די ויפתח זיו, כי אוואנס דווקא מאט את המשחק. מצד שני סורקין חשוב מאוד כמחליף לוויליאמס, והפציעה שלו בסיבוב הראשונה תרמה רבות להתדרדרות של מכבי. אבל לא סורקין ולא ג'ייק כהן מצליחים להתעלות בעונה הזו לאורך זמן, וזו הסיבה שמכבי מתחילה להתעניין בתומר גינת. לפחות מבינים במכבי את חשיבותו של הגבוה הישראלי.

אבל מכל התכניות והתובנות, אבן עלה עם חמישיה לא מתאימה. דווקא ווילבקין כרכז יחיד, קיירי תומאס לידו, ושלושה גבוהים, הרכב שאולי התאמן פעם אחת יחד. כמו שאמר חכם מיימון במערכון של הגשש: "תן 5 לירות כי המקרה קשה, וקח חזרה 2 לירות כי המקרה מעניין". אז זה יצא קשה ולא מעניין, ותוקן אחרי שלוש דקות עם כניסתם של ג'ון די וננאלי. אבל החמישיה הזו כבר בנתה פיגור ומכבי החלה לרדוף. ואפס היא ממש לא קבוצה שמכבי יכולה לרדוף אחריה.  

על האפס

אפס היא קלאסה אחרת לגמרי. אלופת מכהנת, כבר שלוש שנים בטופ של הכדורסל, עם חבורה מחוברת והמשכיות של רוב השחקנים והמאמן. זה בכלל לא אותו הכדורסל. משחק מסירות מרהיב, הכדור זז במהירות, כדרור אחד בכל פעם, לא יותר. עם כוכב כמו שיין לארקין שמשפר את האחרים, עם כוכב שני כמו מיצ'יץ' שמכבי הוציאה המהמשבר, קלע 20 ומסר 10 אסיסטים. וכשהם קולעים שיא של 22 שלשות ב 65% ברור שמכבי לא יכולה לתפוס אותם. אבל לקבל 109 נקודות, לחטוף את התבוסה השביעית בהיסטוריה של מכבי באירופה, להפסיד בכל הרבעים, וכל זה כששלחת את אפס רק שלוש פעמים לקו? זה מראה על חוסר אגרסיביות, חוסר גאווה וחוסר אחריות אישית של השחקנים. אם גיא פניני היא במכבי זה היה נראה אחרת. ואף מאמן לא יכול לשנות את זה. ואם התורכים עדיין לא בטוחים בשמיניה, אז מכבי יכולים להיות בטוחים שלא. אלמנטרי.     

מה הלאה?

אבי אבן הכניס למכבי הגנת מצ' אפ זון, שיונקת מהגנות המצ' אפ בה השתמשו דיוויד בלאט במכבי אלופת אירופה ב 2014, והקבוצה האלופה של פיני גרשון ב 2004-5. אבל כשאתה יושב על כתפי ענקים, אתה זקוק גם לשחקנים שיתאימו לשיטה. וכך כשאין לך גארדים כמו פארקר, איידסון או פרקינס (שישב על הספסל ואולי נזכר בערגה בימיו כשחקן), שיכולים לעשות חילוף ולסגור גבוה מתחת לסל, אתה נשאר עם ג'ון די שמנסה לסגור את סינגלטון מתחת ללוח, והתוצאה בהתאם. ואם אתה לא חוטף כדורים, לוחץ ורץ, אז יצא שכרך בהפסדך, והלך המצ' אפ.  

גם התרגלים חדשים שהוכנסו לא מתאימים לשחקנים. תרגילי היציאה לקליעה ששולחים את שני הקלעים בהצלבה לצד השני על חסימה, מעייפים אותם ודי קלים לסגירה. והאמת, המפתח להצלחתם תלויה דווקא במשחק בין הגבוהים שחוסמים להם, שיכולים לנצל את הצבע הפתוח. אבל התכונות הנדרשות לגבוהים במצב זה הם יכולת חדירה לסל בכדרור, ויכולת מסירה משובחת. כישורים שאינם בולטות אצל ריינולדס וקאלוירו, ושוב רעיון טוב שהתמסמס בגלל ציוות לא נכון. ויש דוגמאות נוספות. אבי אבן חייב לחבר, לשפץ, לסדר את ההיררכיה, ובעיקר לגרום לשחקנים לשחק בשבילו, בשביל הכבוד שלהם, ובשביל הסמל של מכבי, אם הוא עדיין חשוב להם.  

על הדרך מלייפציג לברצלונה

אבל המלחמה על המגרש היא לפתע רק רקע לסיפור האמיתי. באירופה עכשיו מלחמה אמיתית, באוויר פוליטיקה ופחד, הגרמנים לא מוכנים לשחק נגד הרוסים, ברצלונה לא נוסעת לרוסיה. בימי מסך הברזל צסקא היתה בעצם הקבוצה של הצבא הסובייטי, ושחקניה היו חיילים בצבא. וגם היום היא עדיין מזוהה עם המשטר, גם אם השחקנים והמאמן כבר לא קשורים לזה. אלה ימים שלא שיערנו שיכולים לחזור בכלל. אחרי התבוסה של מכבי עברתי לניצחון המרגש של ז'לגיריס הצנועה על ריאל הגדולה.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

גם העם הליטאי סבל מהעול הרוסי עד שיצא לעצמאות עם גאווה לאומית, ואיכשהו הורגש שבליבם הם חרדים לחזור לימים השחורים האלה, ומזדהים עם אחיהם לעצמאות מאוקראינה. והרגע המרגש של הערב היו מחיאות הכפיים של הקהל הספרדי לנבחרת אוקראינה, שנוצחה אבל נלחמה בדמעות עד הסוף. הזיכרון האחרון שיש לכדורסל מימי השפעות הפוליטיקה ושינוי המבנה באירופה הוא מהתפוררות יגוסלביה, שפירקה בזמנו נבחרות, קבוצות וחברויות )רוצו לראות את הסרט once brothers של ESPN), ולאחרונה העצמאות של צפון מקדוניה. הספורט תמיד היה גורם מאחד ומחבר באירופה, וסימל תקומה והתחדשות. נתפלל לסיום מהיר ויישור הדורים. אחרת זו תהיה בכיה לדורות.