די לעונשים ללא קהל, הספיק לנו לכל החיים
גדי רבינוביץ' | סמנכ"ל שיווק ותקשורת של חולון
אם לפני שנה היו אומרים לי שנתחיל את העונה הזאת בלי קהל, בטח הייתי יוצא נגד בית הדין שבהחלטה הזויה גזר עלינו משחקים בלי קהל, סביר שלא הייתי בוחל במילים, אח"כ הייתי מתנצל ומתרץ ש"דברי הוצאו מהקשרם". והנה אנחנו בתחילתה של עונה שכל הליגה קיבלה את העונש מבית הדין הסיני בלי ליידע אותנו עד מתי...
מי היה מאמין ש"יושב סופר את הדקות בסלון", שיר שהאוהדים שלנו אוהבים להקניט את האדומים כקונטרה במשחקים, יקבל משמעות אחרת. כי כולנו כבר סופרים את הדקות בסלון, ברכב, בחדר שינה, בקיצור בכל מקום אפשרי, שרק נתעורר כבר מהסיוט הזה שנחת עלינו בשנה האחרונה ונזכה לראות שוב סגול צהוב באלפים.
תנו לי שוב להיכנס במנהרה שמובילה למשטח ולצפות בקהל הסגול רגע לפני שהוא מתפוצץ ונותן הצגה כמו שרק הוא יודע לתת, צמרמורת מהמחשבה. פתאום הדברים שכל כך היו מובנים מאליהם מקבלים משמעות אחרת.
הלוואי ובמקום מכונות הנשמה היו מביאים לנו ראשי המדינה מכונת זמן, הייתי שמח לקפוץ לעתיד, הקרוב אני מקווה, ולראות את שלטי ה-sold out על הקופות, ואז להיכנס שוב ולפגוש את הר הגעש הסגול, לכיף הזה של חשמל באוויר, לביחד, בקיצור למשפחה הסגולה, אוי כמה שאני מתגעגע.
אבל עד שהחלום יתגשם, ולפעמים חלומות מתגשמים, נגיע ונפגוש היכל מדהים עם 5,600 כסאות ריקים וכמה שמשוניות יפות ויצירתיות שהכנו, כי בימים ההזויים האלה יצירתיות היא שם המשחק, עצוב-הזוי, אבל זאת המציאות.
וכל שנותר לנו זה לחכות שהסיוט הזה יעבור ויהיה זכרון רחוק.
ועוד משהו קטן לסיום, לבית הדין של איגוד הכדורסל וגם אלה של הכדורגל, בבקשה בלי עונשי רדיוס בלי קהל, הספיק לנו לכל החיים. רק בריאות לכולם, אוהב ומתגעגע.
הארנה - קבינט הפיוס האמיתי
ברוך קרא | פרשן חדשות 13, אוהד הפועל ירושלים
זה משמח אותי מאוד שליגת העל חוזרת, אבל זו רק נחמה חלקית. וואי וואי, כמה אני מתגעגע לארנה בירושלים. הנה כל הסיבות:
1 - זה הזמן השבועי שאני מקדיש לאהבת ילדותי, אהבה ללא סייג (אם להיות הוגן, אני מודה שהכרתי את הקבוצה רק עם בניית אולם מלחה בשנת 1983).
2 - זה זמן האיכות הקבוע עם הבן שלי, שכולל ביקור אצל אבא שלי.
3 - אני אוהב את העיר ירושלים.
4 - אני מת על ירושלמים.
5 - פסיפס אוהדי ירושלים הוא הפסיפס האנושי האידיאלי, הוא קבינט הפיוס האמיתי. בירושלים יש גרעין אדום, יעני שמאל, ומאידך קהל דתי־לאומי רחב מאוד, כולל קהל מתנחלי. במחצית, לצד התורים במזנון, אתה יכול לראות גם תפילת ערבית המונית. ויש כמובן את הקהל הירושלמי הקלאסי, שחלק גדול ממנו אוהד את בית"ר בכדורגל (גם אני הייתי כזה עד שעל הקהל השתלטו הקריאות הגזעניות - תופעה שלשמחתי קצת פחתה בשנים האחרונות).
6 - מעבר לאהבה שלי לכדורסל, יש משהו מרגש מאוד בחיבור של הפועל לקהילה ולפעילות חינוכיות ולצדקה, שבאות לידי ביטוי בכל משחק ומשחק.
טוב, כל מה שכתבתי עד עכשיו לא ישתנה עם חזרת הליגה, שכן המשחקים עדיין ללא קהל. אבל כמאמר השיר "הפועל גם בטוב וגם ברע", כל שנותר לנו הוא לעודד מהכורסה בבית, ולהמשיך לספור את הדקות עד שייגמר הסיוט הזה ונוכל לחזור גם לארנה.
תלכו עם האוהדים, לא נגדנו
דוד ליפשיץ | תסריטאי ומגיש טלוויזיה, אוהד הפועל ת"א
בשבילנו, להגיע למשחק של הפועל ת"א בדרייב־אין זה כמו להגיע למשפחה. כבר כמה שנים שאנחנו יושבים אחד ליד השני, אותם אנשים, כך שאתה כבר מכיר את כולם. לבחור שיושב ראשון בשורה אנחנו קוראים "מפקד השורה", כי הוא מי שנותן לכולם לעבור. אין לנו מושג מה הוא עושה בחיים, אבל הוא המפקד שלנו. שמעון אמסלם יושב שתי שורות מעליי, ובכל פעם שאני נכנס אני מנפנף לו לשלום ושואל: "מה עם הילד, מתי נראה אותו משחק?"
ועכשיו כל זה חסר לנו. ללכת לסלון ולפתוח את הטלוויזיה זה ממש לא אותו דבר כמו החוויה של ללכת למגרש. ההכנות לפני, המפגש עם החברים. הכל חסר. הייתי במשחק האחרון של העונה שעברה, כשעוד היה קהל, ולרגע לא חשבנו שיעבור כל כך הרבה זמן ועדיין לא נוכל לחזור למגרשים. בינתיים אני לא רואה את האור בקצה המנהרה, וזה ממש מבאס.
ההרגשה היא שאוהדי הספורט לא מובאים בחשבון. המנהיגים יודעים להתקשר אחרי הצלחות, שזה בסדר, אבל איפה הם כשאנחנו צריכים אותם? יש מקומות כמו נהריה וגלבוע/גליל, שבהם קבוצת הכדורסל המקומית היא הגאווה של האזור והדבר הכי גדול שיש להם. כנראה לאף אחד זה לא אכפת.
מדברים על זה שצריך לחיות לצד הקורונה, ולהיות במגרשי ספורט לפי הכללים וההנחיות זה הכי לחיות לצד הקורונה. האוהדים כל כך מחכים לזה, כך שהם באמת יקפידו על ההנחיות. תלכו עם האוהדים, לא נגד האוהדים. תגלו שמבחינת ההפנמה של ההנחיות אוהדי הספורט יעמדו בהן כמו שלא רואים בהרבה מקומות ומגזרים. בינתיים, בתור אוהדי הפועל, נתאכזב מול הטלוויזיה במקום להתאכזב במגרש.
כדורסל ומוזיקה הם הנשמה שלי
אבי סינגולדה | גיטריסט, אוהד מכבי ת"א
מכבי ת"א בשבילי היא הקבוצה של המדינה. לא משנה מי אתה ומאיפה אתה בא, כשמכבי משחקת במשחק חשוב באירופה - כולם יושבים בבית ורואים. אני זוכר את עצמי יושב ומחכה למשחקים שלה, ופתאום, לפני כמה שנים, פנו אלי מהקבוצה וביקשו שאנגן את התקווה לפני המשחקים ביורוליג.
אני מופיע על במות כבר עשרות שנים, אבל כשעליתי לפרקט ועמדתי ליד השחקנים וניגנתי את ההמנון הלאומי מול 11 אלף אוהדים - חטפתי בומבה. זו היתה התרגשות שיא, אין לזה אח ורע. עומדים יחד אנשים מכל המגזרים, ללא הבדלים, ולשעתיים משאירים את המחלוקות בצד וכולם מעודדים את הקבוצה בדרך לניצחון. זה הרגע הכי שווה בעולם, במיוחד בתקופה כזאת לא פשוטה למדינה.
ואז פתאום ביום בהיר מודיעים לך שזהו, זה נגמר. כל מה שהכרת ואהבת פשוט עוצר. משחקים, אין קהל. הכל עוצר. אנחנו כבר מחכים שיחזירו את הקהל ושנוכל לנגן ולשיר יחד את התקווה. זה געגוע לשפיות, לאחדות הזו שבה אתה מסתכל לכולם לתוך העיניים וכולם פשוט איתך. הקורונה גרמה לכך שאנחנו מתגעגעים להכל: לעבודה שלנו, לפגוש את ההורים שלנו, וכמובן למשחקים של מכבי שלנו.
ספורט ומוזיקה הם הנשמה בשבילי, בלעדיהם משהו חסר אצלי. אני מתגעגע למחיאות הכפיים, לשירה, לאחדות של הקהל, למוזיקה ולספורט ביד אליהו מול יציעים מפוצצים. דווקא בימים כאלה האחדות הזו חשובה יותר מתמיד. עוד יהיה בסדר, בואו נשמור על אופטימיות.
.jpg)
