על הקווים. גיא גודס הוא לא מאמן שמדליק שחקנים באופן אמוציונלי. הוא מדבר בשקט, בשבלונות, לפעמים בקלישאות, אבל הוא מבין כדורסל ולניסיונו כשחקן יש חשיבות עצומה ביכולתו לזהות סיטואציות במגרש. לכן קיבלנו את הרבע הראשון והאנמי של הנבחרת, שלא הוכנה מנטלית כראוי ויצאה רדומה מחדר ההלבשה, אבל לכן גם ניצחנו, כי גיא זיהה את הנקודות הקריטיות לניצחון (לרוץ בכל הזדמנות בלי להגיע למשחק מסודר, והימור על הקליעה מרחוק של הפולנים) ואת השחקנים שיחזירו אותו למשחק.
הרוח המכבית. מכבי ת"א נכחה באולם גם כשהיתה בברלין ושלחה רק שני שחקנים לנבחרת. איפה הימים שצביקה שרף היה זועק לפני כל משחק שהיריב הוא פנטסטי ו"התרעתי שלא תהיה שאננות"? החמישייה הראשונה, רובם שחקנים שבחרו לא לשחק במכבי ת"א, עלתה עסוקה יותר מדי בכדורסל ופחות מדי באגרסיביות מנטלית.
במכבי זה לא היה קורה. יפתח זיו ממשיך בקו הירידה התלול וכמעט הפסיד במו ידיו את המשחק, כי כדרר עצמו לדעת, כאילו נדבק מסקוטי ווילבקין.
המקל והגזר. גל מקל הוא מופת ודוגמה לספורטאי־על ישראלי, שבחר תמיד את הדרך שלו, לא פחד לעזוב את מכבי (פעמיים) ולקחת אליפות ממנה ולא איתה, הגיע עד ה-NBA, תמיד העריך את עצמו ברמה הגבוהה ביותר ולא התפשר על חוזים לא מתאימים בקבוצות לא נכונות. ועדיין, אחרי פציעות קשות וקורונה, הוא מגיע שמח ומחויך, ומנצח משחקים עבור הנבחרת עם שלוש שלשות רצופות ברגעי המהפך.
לא נגמר. הדבר היחיד שטוב במלחמת יורוליג-פיב"א ושלא כל השחקנים מגיעים, הוא שבזכותו זכינו בעוד זמן גיא פניני. אבא לשלושה, שהחברים שלו לדרך כבר פנסיונרים, פרשנים, או נגרים, והבנאדם עדיין הופך ומנצח משחקים. מדד פלוס מינוס 21. הוא זה שדאג שהפולנים יבכו לבד, בחושך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו