שנת 2004 היתה המוצלחת ביותר בהיסטוריה של הכדורסל הישראלי. מכבי ת"א זכתה ביורוליג, הפועל ירושלים ביול"ב קאפ והפועל ת"א עלתה לפיינל פור היורופליג.
בין כל המאבקים הספורטיביים באותה עונה זכורה דווקא אמירתו המזלזלת של פיני גרשון: "מה זה יול"ב קאפ?" כרוצה לומר שרק ליורוליג יש משמעות וחשיבות מקצועית. אבל נדמה לי שגם פיני עצמו, שישב שלשום בהיכל, התרגש מעצם האירוע. זה אמנם המפעל הרביעי בחשיבותו באירופה, אבל עבור כל המעורבים, ובעיקר עבור האוהדים, המשחק היה החוויה המרגשת בחייהם, וזה הסיפור האמיתי.
היופי בספורט לא שוכן רק בהישגי שיא ברמות העליונות. הוא נמצא במתח בין פוטנציאל הכישרון הפיזיולוגי והמנטלי לבין הגשמתו בפועל ומימושו עד תום. במרחק בין השיא האחרון שלך אל הפסגה הבאה שאותה תשאף לכבוש. ואת היופי הזה אפשר לרדוף ולהשיג בכל רמה, בכל ענף, בכל ליגה, בכל מקום.
הוא תלוי קודם כל בחלומו של היחיד, שמתחבר לקבוצה, שמופעלת על ידי חזון של מועדון, שבין ערכיו נמצאים לא רק ניצחון, אלא גם מטרות משניות חשובות כמו קשר עם הקהילה, ספורט כחינוך וחיבור בין אנשים. ואין דוגמה טובה יותר לכך מאשר המועדון הצנוע, שבגלגולו הראשון הוקם כהפועל נס ציונה על ידי מייסד ספורט הפועלים בישראל, מיכה שמבן ז"ל, כדי להמחיש את יופיו של הספורט הישראלי.
.jpg)
אסור לנו להתרגל לשררה
השבוע געש עולם הספורט העולמי מהבזקתה הרגעית של ליגת הסופרליג בכדורגל, שנרקחה על ידי אנשי עסקים תאבי בצע, והכחדתה המהירה בידי האוהדים הנאמנים של אותן הקבוצות שהיו אמורות לשחק בה. הלקח הנלמד נשאג בקול רם וברור: ספורט מקצועני בנוי על עליות ומורדות, על שינוי מהירות, על מטוטלת רגשית, על לגרות את הקצה שלך.
אל לנו לשאוף להיות אוהדי סוגה עילית בלבד, ואסור להתרגל לשררה המאפשרת לקבץ הרבה שחקני על מגרש אחד ולצפות לחוויה ספורטיבית. זה לא יקרה, והסופר ליג היתה מהר מאוד הופכת למשעממת, כי ההתרגשות היא תמיד יחסית. חייו של אוהד הספורט הם לרוב קשים ומלאי אכזבה, ובכל ליגה יש אלופה אחת ועוד 15 מתוסכלות. אל תעטפו לנו את "איזה מסכנים האוהדים" בצלופן מסנוור ומלאכותי.
לכו להתרגש מכדורסל ישראלי בליגה הארצית שלנו. לכו להתאהב בביתר ת"א/בת ים, שהגיעה לחצי גמר הגביע בכדורגל (ואגב, מגרשה הביתי הוא בנס ציונה). שם גר הספורט האמיתי, במקום שיש בו חרדת ירידה, ייחול לעליית ליגה, חלום על אליפות, תקווה להשתתפות במפעל אירופי משני. שם נמצא הפער שזיעה, מאמץ וחיבור רגשי יכולים לגשר עליו.
על הפער הזה רכבה נס ציונה מתחילת העונה, שיפרה הרכבים וכוונות, מובלת על ידי צוות ניהול נפלא, שהצליח להחליף תוך כדי תנועה שלושה זרים ולהפוך את העונה, בתקציב צנוע ועם מאמן עתיר ניסיון ונטול אגו, שמקבל בשמחה עצות מכולם ומיישם אותן באהבה על ילדיו על המגרש.
טל דן, סמל חבוש
אחרי שעברה את פרמה, כנראה הקבוצה הטובה במפעל, נשאר עוד משחק אחד להשלים את המשימה. באופן מוזר, נס ציונה לא היתה במיטבה. בריאן אנגולה הרס יותר מאשר עזר, והעבירה החמישית שלו היתה האירוע ששינה את המומנטום ואפשר לפטריק מילר להוביל ולמסור את שני האסיסטים שניצחו את המשחק. אנגולה חייב בגדול, והוא יחזיר.
נמרוד לוי, ובעיקר וויין סנדן המרוגש מפטירתו של חבר טוב בארה"ב, החזיקו את הקבוצה בתמונה למרות אחוזי קליעה נמוכים והפסד מכריע בריבאונד. ההגנות המתחלפות והלחץ שמכוון קואץ' בראד גרינברג מאפשרים שליטה בקצב. אז לנס ציונה יש עוד הרבה מקום להשתפר, מה שמבשר טובות לקראת הערב.
בתמונה של טל דן בסוף המשחק מגולם כל הרעיון. קפטן, סמל של מועדון שמשחק שם יותר מעשור, עולה בחמישייה עם זריקה ביד השבורה והחבושה, קולע את הסל הראשון, נלחם, מוסר, מרגיע, מנהל משחק - ואז גם חוטף מרפק ומוסיף תחבושת שנייה על הראש.
_2.jpg)
לניקס יש את וויליס ריד מדדה למדיסון סקוואר גארדן, לגליל עליון יש את בראד ליף צולע למגרש בכפר בלום, למכבי ת"א היה את סופו הפצוע מול קובאן בעונת אליפות היורוליג האחרונה, ולצה"ל את אריק שרון עם התחבושת על הנגמ"ש, חוצה את התעלה. לאוהדי נס ציונה, במיוחד לילדים שלבשו כתום חגיגי ביציעים, ולא מכירים את הסיפורים הנ"ל, זו אותה עוצמת ריגוש, וזהו גיבור העל הראשון שהם פגשו בלייב.
ועכשיו, עוד ניצחון אחד, והגיבור הזה יוכל להניף גביע אמיתי, עם תחבושת על היד וכתר על הראש, כמו פסל החירות של הכדורסל הישראלי. אבל בין שיצליחו ובין שלא, נס ציונה כבר לימדה אותנו שיעור גדול במשמעותו הטהורה של הספורט. זה ששוכן עמוק בלב המושבה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
