ליגת הכדורסל המקומית יכולה בעונה הקרובה לעשות משהו שלא עשתה מאז אמצע שנות ה־90 של המאה הקודמת - לעקוף בעניין שלה את ליגת הכדורגל האפרורית, הסגורה לשתי קבוצות בלבד. פתאום הכדורסל הישראלי הוא לא מוצר של קבוצה אחת בלבד אלא יכול וצריך לייצר עונה אחת קסומה כמו לפני 30 שנה כשהפלייאוף היה פלייאוף והגמר היה גמר שלא שוכחים עוד 30 שנה קדימה.
מתי בפעם האחרונה הפועל תל אביב הגיעה פייבוריטית לזכייה בכל התארים? מתי הפועל ירושלים הגיעה כאנדרדוג חסר סיכוי לקרבות מול מכבי תל אביב? ומתי בכלל הצהובים היו בהיסטריה כפי שהם בקיץ האחרון, מפחד שהעונה הזאת תסתיים עם ארון גביעים יתום. ועוד לא דיברנו על מכבי רמת גן הכיפית, ועל הפועל חולון המסוכנת. פתאום הענף הדלוח הזה, שמשום מה זכה לכינוי "חוג" על ידי חובבי הכדורגל, יכול להיות ההצגה הכי חמה בעיר.
כן, יש הרבה מכשולים בדרך - המלחמה, הזרים שאולי יברחו, אם בכלל יגיעו לחלק מהקבוצות, הטיסות המרובות של חלק מהקבוצות לאירופה, והאווירה החמה לעיתים מעבר לרף ההגיוני בחלק מהמשחקים. בשנה שעברה האלימות ניצחה ושכחנו שהיה גם כדורסל. השנה זה חייב להיות אחרת.
בכדורסל הישראלי - כבר למדנו מזמן - אין המשכיות: עונה אחת-שתיים טובות, ואז אנחנו חוזרים למכבי תל אביב אלופה ומגרשים עם סולמות וחבלים מאחורי הספסל. חוג, בקיצור. אז השנה הזאת על הנייר אמורה להיות יוצאת דופן. להתחיל חזק, ולהגיע לפיק שלה אי־שם במאי, ומי יודע עם אילו הרכבים ועם אילו מאמנים. אבל רגע לפני שהיא חוזרת שוב לשברירי רייטינג ולעסק למכורים בלבד, תנו לנו שנה אחת שבה הכל יתחבר ספורטיבית. כדי שלפחות בספורט תהיה לנו קצת נחמה.
