30 שנה אני אוהד את מכבי תל אביב בכדורסל. חי, נושם, בוכה ומנצח. הרבה מנצח. קצת בוכה. טוב, באירופה יצא לי לבכות הרבה, גם מאושר, אבל בליגה הישראלית לא הזלתי דמעות, לא מאושר ולא מעצב. לא מאושר, כי ניצחון, אליפות וגביע היו מובנים מאליהם. ולהפסיד? בליגה?
הכיתה של כריסטיאנו רונאלדו בסין | רשת X
כשהייתי ילד, מכבי היו מפסידים אולי משחק אחד בעונה, וכשהיו מפסידים זה היה פותח מהדורות חדשות. לא של ספורט, מהדורת חדשות ברשת ב'. תשאלו את צביקה שרף כמה ישיבות חירום היו יכולות להתקיים בגלל הפסד ליגה של מכבי.
הרבה נכתב ונאמר על תהליך הפרידה מהמכביזם של שמעון מזרחי ושמלוק מחרובסקי. אבל העונה הזאת היא החותמת הסופית על סיומה של מלכות המכביזם. וזה מוזר, כי העונה מבחינה מקצועית היא הכי מכביסטית שיש, זרים מובילים באירופה במחיר מציאה. רומן סורקין ותמיר בלאט ישראלים כחול לבן הם שחקנים מובילים. מאמן בית ישראלי מצליח, והתוצאות: מקום רביעי ביורוליג ועוד בלי יד אליהו.
זו עונה מכביסטית, אבל זה למעשה כבר המכביזם החדש, הייתי רוצה לכנות את זה ניאו-מכביזם, אבל זה עשוי להתפרש לא נכון, אז נישאר עם המכביזם החדש.
הכללים לא השתנו במכביזם החדש, התוצאה נשארה מעל הכל, הניהול מופתי והארגון מסודר וחזק. בינינו, תראו מה קרה בעקבות המלחמה, כמה קבוצות היו נשארות ביורוליג בלי משחקי בית, במשחקים ללא קהל, ועוד לגרום לפנרבחצ'ה, קבוצה טורקית, לשחק משחק בית בליטא?
שמעון מזרחי זה המכביזם האמיתי. לטוב ולרע. שמעון מזרחי עבר לפני חמש שנים מלשבת על הספסל ליציע. שמעון, למי שלא יודע, הביא יותר נקודות למכבי מהספסל מאשר נדב הנפלד קלע על המגרש. הוא התווכח על כל שריקה, שם לב לכל טעות של המזכירות ודאג שתתוקן. הוא ידע מתי להעיר את המאמן ומתי להרגיע את השחקנים. לפני חמש שנים כשהוא עבר ליציע, כולם חשבו שזה המהלך הנכון. גם אני. טעות בקונספציה.
רבים וידענים ממני פירשו, ניתחו וגלגלו את נפילת האימפריה המכבית על הדור הבא, פדרמן ורקאנטי הצעירים. הבעיה של מכבי היא שלשמעון אין יורש, לא בצלמו ולא ברוחו. והיהודי בן 84, שיזכה לחיים ארוכים אמן. המכונה מתל אביב מתנהלת נכון, היא מנצחת, היא משחקת כדורסל טוב, היא מתמודדת עם המלחמה, כלכלית ומקצועית, אבל בכל זאת היא איבדה את רוח המכביזם.
המכביזם של פעם כבר לא קיים. נשים רגע בצד את מרד הזרים, שלפני 20 שנה לא היה יכול לקרות. אף שחקן לא היה מעיז לחשוב על צעד כזה, בטח לא קבוצתי. מבט אחד של שמעון, לא היה צריך יותר מזה. רק מבט אחד.
החותמת הסופית על סוף המכביזם הישן ותחילת עידן המכביזם החדש הגיע בהפסד הליגה להפועל חיפה. המשחק ההוא שמכבי הופיעה בלי זרים ועם שחקני נוער.
נתחיל מכך שזו כמובן לא הפעם הראשונה שמכבי הפסידה להפועל חיפה. אני זוכר טוב מאוד איך שמעתי ברדיו בצעד וחצי, עם קיטו הנדלר, את הניצחון של הפועל חיפה על מכבי של לבאן מרסר, כשילד בשם גיא גודס, שהיום מאמן את הפועל חיפה, פירק אותנו בגיל 16 עם שלשות שהוציא מאזור הקורקבן.
ודווקא היה נחמד לראות הפעם את רומן סורקין ורפי מנקו קולעים כאילו הם דורון ג'מצ'י וקווין מגי, ומרגש לראות את עומר מאייר, אבל לדעת שמכבי זרקה משחק, היא בלתי מתקבלת על הדעת בעולם הערכים של המכביזם. לעלות למשחק בידיעה שאולי תפסיד, ו"אין מה לעשות, זה לא נורא". לא קיים במכבי שלי, האמיתית. כי הפסד זה נורא. זו טרגדיה. על פי תורת המכביזם אסור להפסיד אף משחק. בטח לא לוותר מראש.
זה משהו שפעם בימי המכביזם לא היה יכול לקרות. פשוט לא. פעם, שמעון היה דוחה את הליגה עד להודעה חדשה, פעם שמעון היה גורם להפועל חיפה לא להופיע, הוא עצמו היה מחזיר את החטופים, מחסל את סינוואר ומסיים את המלחמה, רק לא להפסיד בכדורסל.
אז תגידו להתראות למכביזם של פעם ושלום למכביזם החדש, למרות שעדיין זה כנראה מספיק לקחת אליפות מול קבוצות שהמאמן שלהם סירב לחזור לארץ בגלל המלחמה ונפרד מאיתנו (שלום לך הפועל ירושלים), או מול קבוצה שהמאמן שלה מתלונן לשופטים על זהות המאמן המחליף של היריבה שהתייצבה ללא אותו מאמן שמפחד להגיע בגלל המלחמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
