זה היה הניצחון הגדול ביותר של מכבי תל אביב העונה. היריבה, מונאקו, מבחינת האיכות, היא מספר 2 ביורוליג אחרי ריאל מדריד שבליגה משלה.
אנחנו כבר בתחילת הסיבוב השני ביורוליג, והניצחון הזה מוכיח: אם לא מדובר בריאל, מכבי יכולה לנצח כל קבוצה ביורוליג העונה. הנגזרת של הנתון הזה היא שמדובר בעונה לחלום בה. נראה היה בתחילת העונה שיש למכבי תקרת זכוכית ושקבוצות הצמרת גדולות עליה. התבוסה הגדולה שספגה במונאקו בסיבוב הראשון היתה אחת האינדיקציות לכך.
הניצחון של אתמול (שלישי) מוכיח שזה כבר לא כך, ושמכבי בעצם היא צמרת היורוליג. היא יכולה להסתכל בעיניים של כולם. חוץ מהבלאנקוס כמובן. אלה האינדיקציות לקבוצה בריאה: מגמת התקדמות מתמדת, חוסר תלות בשחקנים כאלו ואחרים או במילים אחרות עומק והתמודדות עם קשיים.
הכל עובר
את יכולת ההתמודדות של מכבי עם העובדה שאין לה בית העונה אנחנו משבחים כבר תקופה ארוכה. את הפציעות של בולדווין היא גם עברה בצורה טובה ונראה שגם את משבר הקיצוץ בשכר היא עוברת בלי נזק.
את כיוון ההתקדמות אנחנו רואים ממשחק למשחק. קחו למשל את ההגנה שהלכה צעד קדימה במשחקים האחרונים. כבר אין יותר לספוג 50 נקודות באנקר במחצית הראשונה. עוד נקודה שהשתפרה היא פתיחות המשחקים, מכבי מתחילה הרבה יותר טוב, אולי בזכות התאמות שעשה עודד קטש בחמישייה כשרומן סורקין פותח לצידו של ג'וש ניבו.
הצמד בראון-בולדווין היה בינוני אתמול. שוב היה בינוני. הכוכבים שוב לא היו בשיאם. בעבר היתה לכך השפעה דרסטית, אבל במשחקים האחרונים כל פעם מישהו אחר מתעלה. פעם זה ג׳וש ניבו, פעם סורקין, פעם תמיר בלאט, פעם ג'יימס ווב ואתמול זה היה בונזי קולסון וגם רפי מנקו שנשלף מהספסל לשלוש שלשות חשובות ביותר.
הדבר הטוב הנוסף הוא שהצמד מקבל את זה בטבעיות ולא מנסה לכפות את עצמו. עודד קטש יצר כאן עומק שכמו שאמרנו הוא עדות לקבוצת כדורסל בריאה.
