עונה טובה, אבל לא מצוינת
תהליך בניית המתח לקראת סדרת הגמר היה מושלם. שתי קבוצות מצוינות, עם הכי הרבה עומק וכישרון בליגה, שלא הפסידו עדיין בפלייאוף, שסיימו עונה אירופית מוצלחת בשלב רבע הגמר אבל עם תחושת פספוס, ולא זכו באף תואר משמעותי העונה אחרי שהגביע נשאר בירושלים. הפועל לא זכתה באליפות מאז 1969 ולא היתה בסדרת הגמר מאז חגגה את אליפות המקום השני ב-2004, והובסה אז בסדרת הגמר שהסתיימה בנאום שתיקת הכבשים של אפי בירנבוים, והולידה את הפיינל פור הרע שהעכיר את הכדורסל שלנו לאורך שנים.
סאגת הכרטיסים שמכבי לא הסכימה להעביר היתה אמורה לייצר דלק נוסף למוטיבציה של הפועל, אבל בפועל היא הדליקה רק את האבוקות האדומות של האוהדים שהביסו את המגנומטרים בכניסה להיכל. הצבת הכבאים הביאה לטיפול מהיר באש האדומה ביציע, ומכבי טיפלה בקלות גם בהתלקחויות האדומות הקלילות על המגרש, ונראה שרק קבוצה אחת העלתה את הרמה ופיתחה את התיאבון הראוי לגודל המעמד. ואם מוטי דניאל אמר פעם, שכשמכבי זוכה באליפות זו יותר הקלה משמחה, השנה מכבי ממש רוצה את התואר הזה והוא ישמח אותה מאוד על אמת.
ימי ראשית הקיץ
אחרי השיא של סדרת ההצלבה נגד מונאקו ביורוליג, אפשר היה לצפות שמכבי תוריד הילוך ותסיים את העונה בהליכה ובקשיים. אבל קרה בדיוק ההפך. היא התחברה לה יחדיו אפילו יותר, משלבת משחק יעיל עם כדורסל שוטף ולעיתים קרובות גם יפה לעין. כל השחקנים בכושר שיא, השלשות נכנסות באחוזים גבוהים, ונדמה שזה מאוד קרוב לחזון ולשיטה של עודד קטש.
אולי זה לא הוגן לדמיין איפה היתה מכבי אם היתה משחקת כך מתחילת העונה (קבוצה חדשה, התחברות וקלישאות אחרות), אבל מרגיש לי שאם אלכס פוית'רס לא היה חוזר ומקבל כל כך הרבה קרדיט, מכבי היתה מגיעה לפחות לפיינל פור בקובנה.
ההבדל בין מכבי עם פוית'רס מול מכבי עם רומן סורקין, הוא כמו השוני בין מוסיקה קאמרית בחדר קטן לקונצרט של הפילהרמונית בהיכל התרבות. הכל מתוזמן ומתוזמר טוב יותר, יותר כלים מנגנים יחד, ויש אדרנלין והתרגשות ממשהו מיוחד שמתחבר בין השחקנים. סורקין מבין את המשחק ומשלים את כל השחקנים לידו, נע לעמדות הנכונות, לא לוקח כלום בכוח, וממשיך לגוון את המשחק שלו.
הדקות היפות של מכבי היו כששלושת הישראלים הבכירים שלה (ולרגעים ארבעה) שיחקו יחד. אני מקווה שהשר מיקי זוהר צפה במשחק ויבין שאת רעיון אי הגבלת הזרים בליגה יש לקבור קבורת חמור. וגם שאבי אבן וראשי מכבי יפנימו סוף סוף שחמישה זרים מצוינים עדיפים על עשרה בינוניים, מה שגם יאפשר לשחק עם אותו הסגל בליגה ובאירופה ולהפסיק לקטר על זה. מישהו זוכר את הולינס, בריימו, היליארד? למישהו הם חסרים?
השחקנים מכבדים את חבריהם שלא מתלבשים, וכל שחקן שירד אחרי חילוף המשיך עם ההחלקות עד קצה הספסל כולל כיף לאדאמס שישב שם על אזרחי. כי מעבר להכל מכבי היא קבוצה בריאה ושמחה, שמשהו הקליק בה וכל החלקים התיישבו במקומם, מאז המפץ הגדול, הרגע המכונן של העונה, במשחק הבית נגד פנרבחצ'ה, בו נזרק ג'ייק כהן למגרש אחרי פיגור גדול בפתיחה.
מקרה ג'ייק כהן צריך לעודד ולדרבן כל שחקן שהמאמן מייבש אותו על הספסל. ממצב של הרהורי פרישה, כהן הוא היום אחד השחקנים החשובים במערך של קטש, הבלם והמאזן, והסמל של הכדורסל היפה והחכם של מכבי. עד כדי כך קרוב המרחק בין תהילה למפח נפש. קחו מספר: בדקות של ג'ייק על המגרש מכבי ניצחה ב-29 הפרש. בדקות שלו על הספסל מכבי הפסידה ב-18. נדמה שמכבי משחקת כבר במחשבה על העונה הבאה, ולא ברור איך תתמודד עם הציפיה לשחק בזמן הפגרה. בעצם, מכבי כבר בשלב קדם העונה הבאה, ולא יכולה לחכות.
ה-DNA של הפועל
את השנה הזו הפועל פספסה בעונה הרגילה. היא לא ניצלה את השליטה שלה בליגה ואת החולשה היחסית של מכבי עד מרץ, כדי להתבסס במקום הראשון ולהבטיח ביתיות בסדרת הגמר. בדרבי האחרון של הליגה הרגילה שהכריע את המקום הראשון זה כבר היה מאוחר מדי, כי את המקום הזה היא הפסידה בנס ציונה, הרצליה ובבית נגד חולון.
אבל זו לא רק הביתיות כמובן. כדי לנצח את מכבי, הפועל צריכה לשחק מדהים, ושלפחות ארבעה שחקנים יהיו בשיאם, בעיקר ג'ייקובן בראון. אבל הוא לא היה שם אמש, לא ברמה המצופה. כנ"ל אונואקו, אולי קצת מקריי. זה לא מספיק, אבל מעבר לשחקנים, הפועל לא הגיעה כקבוצה רעבה ומלאת תשוקה כמו שההיסטוריה ויובש התארים אמורים לייצר בה. והיא לא היתה מדהימה. ונגד מכבי המחודשת זה לא מספיק.
כשהפועל ויתרה על הורטון הנהדר כדי להביא את אונואקו, היא התחייבה בפועל להשתמש בו כיתרון יחסי היחיד שיש לה על מכבי, וכדי לקחת אליפות. אבל אם אונואקו צריך לצעוק על החברים שלו כדי שימסרו לו, משהו לא עובד שם כמו שצריך. היכולת המופלאה שלו בשנה שעברה בבני הרצליה מרגישה כמו חלום רחוק, והפועל לא משתמשת בו כשיטה. האמת, לשיטת המשחק הנוכחית של הפועל הורטון היה תורם יותר.
אבל זו בעיקר הרוח האדומה שלא נושבת במפרשים. הפועל של העונה היא קבוצה עם כישרון נדיר, אבל לפחות במשחק הזה היה חסר שם ה-DNA של הפועל. יותר מדי כדורסל ופחות מדי נשמה אדומה. ניכר שעדיין חסר לה זיק הביטחון של "אנחנו באמת שווים ויותר טובים". עדיין יש רגשי נחיתות. עדיין יש מאבקי אגו. ולקראת סוף המשחק השחקנים הורידו ראש, כאילו זו לא סדרה.
פרנקו כבר שמר איזורית, כבר שיחק עם סמול בול. מה נשאר להפועל לעשות? לחזור להיות הפועל. קודם כל לעלות לנשוך, לשרוט, ולהיות אגרסיביים יותר ממכבי, קודם מלחמה, אחר כך קלאס. וכסמל לשינוי יוחזר טוקוטו לסגל ויכניס הגנה ולחימה כמו שהוא יודע. אם כל כדורי ה 50-50 יעברו מצהוב לאדום, אולי יהיה להפועל סיכוי. אה כן, ויש גם את הענין הזה של "פוט דה בול אין דה סל". עם ארבע שלשות ב-20 אחוז, אין להפועל מה לחפש בסדרה כזו.
דרוש שינוי מבני
על פניו נראה שכולם צודקים, אבל רק בדברים הקטנים. בעניינים הגדולים כולם טועים. הקבוצות הן שצריכות להילחם באוהדים הפורעים שלהם, בעיקר הפועל שהיא עמותת אוהדים והיא זו שמקבלת את הכרטיסים ומחלקת אותם אוהדיה לפני המשחק. מכבי כמובן יכולה להתריע אבל לא לקחת את החוק לידיים. והמנהלת שהפכה לגורם מייעץ במקום לגורם מושל ומחליט.
הבעיה העיקרית היא המבנה הכושל של ניהול הספורט, שעדיין הולך אחורה עד מרכזי הספורט שקמו לפני קום המדינה ונוכחים בהנהלת איגוד הכדורסל שמסמיך את מנהלת הליגה. כשאותם אנשים יושבים בהנהלת האיגוד, מנהלת הליגה, והם גם בעלי ומנהלי הקבוצות, אף אחד לא מייצג את האינטרס של הליגה והאוהדים, אלא רק את הקבוצות עצמן. ועד שלא יבואו בעלי הקבוצות ויתנו סמכות לגוף חיצוני אובייקטיבי לנהל את הליגה, לא נתקדם ולא נגדע את האלימות במגרשים. זה נכון גם לכדורגל. בזה אני מציע לשר מיקי זוהר לעסוק, ולא באינפלציה של זרים. והוא דווקא מבין בניהול ספורט.
