הכדורסל הוא רק סיפור המסגרת. הפועל ירושלים של העונה היא אירוע ספורטיבי סוציולוגי ייחודי. הוא כולל חיבור, הקרבה, שיתוף, ואהבה למנהיג. הוא נטול אגו, נעדר ציניות, ואין בו פוליטיקה. וכשיש בעיה מתקנים אותה ולא מחליפים שחקנים.
אור קורנליוס לאחר ההפסד בגמר // קרדיט: יעקב מאיר, מלאגה
שיידע כל שחקן, מאמן, מנהל ואוהד, שזה אפשרי. וזה לא רחוק. במרחק נגיעה מכאן יש עולם אמיתי של ספורט טהור, בו אפשר להתרגש מהמשחק כמו שנדלקנו עליו בכיתה ג', וגם כשמשחקים אותו בקבוצת בוגרים במשחק גמר באירופה. ימים של קסם שזוכרים כל החיים. המסע המופלא של ירושלים נעצר רק בגמר, וזהו הישג עצום.
הבעיה של ירושלים הייתה שגם בון קבוצה כזו, שנבנתה נכון וביסודיות והתחברה לצוות מנצח, עם מאמן מקורי שמייצר השראה. ירושלים כבר התמודדה העונה בהצלחה רבה עם רכזי עילוי – לורנזו בראון, גיי'קובן בראון, ג'ו רגלנד וגם מרסליניו הוארטס בחצי הגמר, ויכלה לכולם. אבל טי ג'יי שורטס, שחקן העונה של הליגה, הוא משהו מיוחד.
ההגנה של קורנליוס עליו הייתה אמורה להיות הבסיס, אבל שורטס קלע 12 בפתיחה, כמו כל ירושלים יחד. ובכלל ההבדל היה בהתקפה, כשירושלים מאלתרת ומקוששת נקודות במקרה מול הגנה גרמנית חכמה, ובון משחקת שוטף וזורם. גם הדומיננטיות האדומה ברעש הקהל לא עזרה, והקליעות של בון נכנסו באחוזים גבוהים. עם 7 נקודות ברבע ו-28 במחצית לא יהיה גביע.
ההתאמות של דז'יקיץ' במחצית היו לא לאפשר לכדור לחזור לשורטס, כי עם שורטס ובלעדיו בון קבוצה שונה לגמרי. ובעיקר להעיר את החבר'ה ולהזכיר להם שמכאן אין דרך חזרה, וזה אולי המשחק הגדול בקריירה שלהם.
לקבוצה שמתבססת על הגנת היחיד אין יום רע בהגנה, אבל הכישרון ההתקפי שלה מוגבל, והיא לא הצליחה להשתמש ביתרונות היחסיים שלה, בעיקר בזאק הנקינס שהיה חלש ומבולבל מתחת לסלים, ובראון שלא תרם דבר.
ירושלים השאירה 8 נקודות על הקו, הרבה פספוסים קטנים בהגנה, ריבאונדים קריטיים שברחו מהידיים, חילופי הגנה שגויים ועבירות על קליעה, שנתנו מתנות לבון. יש גבול לכמה אפשר לתת ועדיין לנצח. היא הייתה קרובה אבל רחוקה כל המשחק.
אז דז'יקיץ' לא יביא את הגביע לטקס הלוויה של אימו המנוחה, אבל הוא יכול להיות מלא גאווה על מה שיצר, ומלא תקווה לקראת הפלייאוף בליגה הישראלית. לכל הירושלמים האדומים במלאגה ובבית יש במה להתגאות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו