האיום של מכבי ראשל"צ לעלות עם שחקני הנוער בלבד לגמר הגביע, אם המשחק לא יידחה לתחילת העונה הבאה, מעלה למודעות באופן מוקצן ופרובוקטיבי את הקונפליקט הקיים תמיד - אך החבוי לרוב - בין הערך הספורטיבי של המשחק לבין צורכי המנגנון הניהולי, שבו לוח זמנים וחישובי עלויות ורווחים הם השחקנים הראשיים.
תחת תנאים חריגים כמו שנת קורונה ושבועיים של מבצע צבאי ששיתק את המדינה, הקונפליקט מתעצם והופך להיות עיקר העניין, והתגובה אליו מלמדת רבות על מקבלי ההחלטות של המנגנון - במקרה דנן, המועדון מול איגוד הכדורסל.
חלק מהציפייה שלנו מהקבוצה להתייצב לגמר בהרכב החסר קשור גם לרצון לחזור לשגרה, ובדרך להביע סולידריות ו"השתתפות במאמץ הכולל". אבל האם זה הוגן?
אני מאמין לראשל"צ שהיא רוצה לזכות בגביע עם הקבוצה הטובה ביותר שלה, ואני משוכנע שאם יצליחו להחזיר זר אחד או שניים ויבקשו דחייה של שבוע, זה יסתדר. אבל לדחות לעונה הבאה? לא הגיוני. זה גם לא הוגן עבור מכבי ת"א, שלא זכתה בגביע בשלוש העונות האחרונות, וממש מייחלת לתואר. בעונה הבאה אלו לא יהיו אותם סגלים, ולא אותה משמעות.
לשם ההשוואה, את מכבי ת"א עזבו שני זרים משמעותיים. את ראשל"צ עזבו שלושה, ונכון שערכם הסגולי גדול יותר משל אלה שעזבו את הצהובים, שיש להם עוד זרים שנשארו בסגל, אבל זה חלק מהניהול השוטף של הקבוצה ושל השחקנים לאורך העונה, והעבודה שנעשתה כדי להשאירם. לכל הקבוצות היו אותם תנאים לאורך כל הדרך.
ובכלל, הקבוצה של גיא גודס משחקת כרגע אולי את הכדורסל הטוב ביותר שלה העונה, ומייצרת גאווה גדולה לכדורסל הישראלי. עם זר אחד, סגל מקומי עמוק ומשובח (ברוך הבא טל פלד), ומנהיג סופרסטאר בהתהוות בדמותו של נועם דוברת (נקווה שהפציעה קלה בלבד), הם הביסו את בני הרצליה ששיחקה עם שלושה זרים, היו רחוקים מהלך אחד מלנצח את עירוני נס ציונה הלוהטת בסגל המלא, ואמש, במשחק המרשים ביותר, ניצחה את הפועל ת"א.
ראשל"צ של היום היא חלום רטוב של אוהבי כדורסל ישראלי של פעם, וכנראה גם של חזונו המקורי של יצחק פרי. לצערנו נקבע אמש שהיא לא תשחק בפלייאוף (מברוק לרמי הדר וב"ש על הישג נהדר), ולכן עוד יותר מגיע להם ולנו שיופיעו בגמר.
וגם לגיא גודס, הישראלי היחיד מבין ארבעת מאמני חצי גמר הגביע, מגיע לאמן בגמר, ולייצג את המאמן הישראלי והכדורסל הישראלי הבסיסי, זה שהוא שיחק כשהיה שחקן צעיר. ומה עם אקיל מיצ'ל שנשאר פה? ועוד איך מגיע לו! ואם יחזרו חלק מהזרים, הרי זה משובח.
בכל מקרה, אני מקווה שההחלטה של מכבי ראשל"צ תשתנה עד ליום חמישי הקרוב ושהקבוצה תופיע בהרכבה החזק ביותר.
חלומות לחוד ומציאות לחוד
לעומת זאת, החלטת איגוד הכדורסל מלפני כמה שבועות (צמצום מפעל גביע המדינה לשמונה הקבוצות הראשונות בליגת העל מעקרת את סגולתו הספורטיבית הייחודית. פעם בשנה מקבלות קבוצות הליגה הלאומית הזדמנות ייחודית לארח קבוצה גדולה, להרחיב את בסיס הקהל שלהן, להגדיל את העניין ולחלום על הפתעה מרעישה במפעל המרגש. הסיפורים שמתלווים למפעל הזה מהווים בסיס לחלומות של האגודות הקטנות ולהתפתחותן. תראו, למשל, מה זה עשה לבית"ר ת"א/בת ים בכדורגל.
לא אשכח לעולם איך נסעתי כשחקן צעיר עם הפועל חולון למשחק גביע בקיבוץ נען. בחימום, קני "החיה" באניסטר הטביע וירד עם החישוק ביד. בהיעדר סל חליפי נסענו הביתה, אבל הסכמנו למשחק חוזר ולא לניצחון טכני.
וגם אם בכדורסל הפתעות קורות רק לעיתים רחוקות (לפני עשור הפועל ת"א, ששיחקה אז בלאומית, הגיעה לחצי הגמר), חובה שהמפעל יימשך במתכונתו הקבועה.
מינהלת הליגה פעלה יפה תחת מצב החירום, והמשיכה את הליגה באולמות בצפון, תוך שמירה על ניטרליות. זו גישה מקורית שמשמרת את הערך הספורטיבי יחד עם תחזוקת לוח הזמנים והאילוצים, לפחות אלו שבידי המינהלת עצמה. מצד שני, ההחלטה על מספר היורדות שונתה בגלל רצון לספורטיביות (רק יורדת אחת) ואז חזרה למקור (שתי יורדות), הרבה בגלל החשש שב־14 קבוצות התקציב לא יספיק.
אין כאן כנראה פתרון בית ספר, אבל חשוב לדבר ולהחליט בתבונה תחת מגוון השיקולים, כשלכל הקבוצות תנאים שווים להצלחה. ובכל ההחלטות, הערך הספורטיבי חייב להיות הערך העליון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו