מכבי פחות טובה כפייבוריטית
המשחק השלישי הוכרע על ההוויה של הקבוצות. בעוד מונאקו באה להילחם נגד השדים של יד אליהו ועל החזרת הביתיות והשליטה בסדרה, מכבי הגיעה אולי לראשונה העונה כפייבוריטית ברורה, גם בהימורים וגם במחשבה, ציפתה שהניצחון יבוא די מעצמו, והסתמכה על הטירוף של הקהל והמאזן הביתי בעונה הרגילה כמקדם להצלחה.
האוהדים עשו את שלהם ונתנו הצגה, אבל מרגע שניקו את גלילי הנייר הצהובים, המצב הרגשי של מכבי לא שיחק לטובתה. תרומה גדולה לחוסר המיקוד הייתה לסיומו המבולגן של משחק 2, בו שחקני מכבי ומאמנה הרבו להתעמת עם השופטים, וחטפו עבירות טכניות והרחקות.
זו הייתה תגובה מתבכיינת ולא ראויה, בלי קשר אם הטענות היו נכונות או לא. ההתנהלות השגויה העתיקה את האחריות להפסד אל גורם חיצוני, פירקה את היתרון המנטאלי שמכבי צברה במשחק 1, וגרמה לשחקני מונאקו להאמין ביכולתם להתגבר גם על אבדן הביתיות בנוכחות חוסר הקלאס של מכבי, כפי שצייץ גם מייק ג'יימס השבוע, ונראה שהאירועים דרבנו אותו להרים הילוך.
ועכשיו מכבי חוזרת לעמדת האנדרדוג, עם הגב אל הקיר במשחק אלימינציה, וזה המקום הטוב והנכון עבורה. השאלה אם תעמוד בלחץ, ואם הכלב עדיין יודע לנשוך.
Mind the gap:
וככלות הקול והתמונה של הקונפטי, מתחילים לשחק כדורסל. מהשלשה הראשונה במשחק של ג'ורדן לויד, מונאקו לא פיגרה אפילו לשנייה אחת. רק פעמיים מכבי הגיעה לשוויון, אבל מונאקו עשתה את הפעולות הנכונות לברוח שוב. ואפשר למנות אוסף של גורמים קטנים שיצר את הפער היציב לאורך המשחק:
א. הופעת הכוכבים: מייק ג'יימס יצר את ההפרדה המשמעותית במחצית ראשונה מופתית של 18 נקודות ושלוש שלשות, ושליטה אבסולוטית בקצב המשחק. מולו בלטה השטחיות הרגשית במשחק של וויד בולדווין ולורנזו בראון, שאמנם הגיעו למספרים סבירים אבל לא הצליחו לשנות את המומנטום. ייתכן שאותות הקיץ העמוס וחוסר המנוחה מתחילים לפגוע באנרגיות של בראון, ולידו בולדווין נראה כמו שהשיג את כל מה שרצה וחסר רעב ואתגר. קבלת החוזה לשנתיים והבחירה ל-MVP כאילו הרגיעו את המנוע שלו.
ב. היכולת להשיג נקודות: מכבי בביתה חייבת להיות בעלת הבית, ללחוץ ולרוץ, אבל היו לה מעט מדי כדורים, בזכות המשמעת הטקטית של מונאקו. 12 ריבאונד התקפה, אחוזי קליעה טובים מבחירת זריקות טובה, ובעיקר רק 5 איבודים של מונאקו, לא השאירו למכבי אפשרויות להתקפות מתפרצות, וזה כבר הפך לנוהל קבוע, שמכבי לא מגיעה ל-80 נקודות נגד הצרפתים (בכל חמשת המשחקים מולה העונה).
ג. טקטיקה הגנתית: משחק ההתקפה של מכבי שבלוני יחסית וקל לסיכול, כי הוא מתבסס על כדרורים של הגארדים המוכשרים שלה. סשה אובראדוביץ' הכין את המלכודות המושלמות נגד בראון ובולדווין, וכל פעם שפנו לאחד הצדדים הצטרף לשומר שלהם עוד גבוה אתלטי שעשה להם חושך. בהיעדרו של שחקן ציר ממשי בצבע, למכבי היו מעט אופציות להגיע לקליעה פנויה, עד כדי התבססות כמעט מוחלטת על הזריקות של ג'ון די, היליארד ומרטין. רק בונזי קולסון היה מספיק ורסטילי כדי לקלוע מהמצבים שנוצרו, אבל זה לא הספיק.
ד. בנוסף לכל אלה, ניכר היה שאיי-קיו הכדורסל של מונאקו טוב יותר. מעבר להכוונה של המאמנים, שחקני מונאקו קיבלו החלטות נכונות יותר במצבים לא צפויים, ביצעו פחות עבירות טיפשיות, ידעו על מי לצאת ואת מי להשאיר, ואפילו נלחמו יותר. הזינוק של מוצ'יונאס לכדור אבוד שהביא לסל המכריע של אוקובו היה הפעולה של המשחק, והגוף הגדול של הליטאי היווה את האקס-פקטור ששינה את מאזן הכוחות.
ה. פוט דה בול אין דה סל: בסופו של דבר, צריך לקלוע. מכבי סיימה את הרבע הראשון עם 0 מ-2 לשלוש, את החצי הראשון עם 1 מ-10, ואת המשחק עם 6 שלשות ב-24%. היא גם השאירה 8 נקודות על קו העונשין. אלה מספרים שאי אפשר לנצח איתם משחק פלייאוף, והזכירו מאוד את המשחק הראשון בסדרה, רק בתמונת ראי והחלפת הקבוצות.
ועכשיו, מה עכשיו?
קשה מאוד לנצח שני משחקים רצופים בסדרה בין קבוצות דומות, ועכשיו כשמונאקו עשתה את זה, הפער האיכותי מתחיל להתבלט. ייתכן שהניצחון המרשים במשחק הראשון לא שירת טוב את מכבי, וגרם לה להניח שהיא טובה יותר באופן משמעותי. ועכשיו מכבי תצטרך לנצח פעמיים ברציפות, אבל חייבת לחשוב רק על המשחק הקרוב.
הדקות האחרונות של הלחץ, הריצה והטירוף הזכירו איך מכבי ניצחה את מונאקו בפעם האחרונה ביד אליהו, ואיך הגיעה לרצף הניצחונות שהביא אותה למקום החמישי. ההרכב שעבד הכי טוב הוא מבנה שלושת הגארדים עם קולסון בעמדה 4. בעיית עמדה 4 מחריפה וזה הפתרון הסביר, למרות שהוא מייצר בעיה בריבאונד ההגנה. אבל מכבי חייבת להיות בעלת הבית, ללחוץ ולרוץ, ולקלוע יותר מ-80 נקודות, כי הבעיה שלה היא בהתקפה.
הקהל של מכבי אמנם היה טוב, אבל נגרר לגישת ההתקרבנות והבכיינות כשאמלל באופן מוגזם את הספסל של מונאקו, כולל זריקת חפצים והרחקת כמה אוהדים מהאולם. אלה פעולות שעלולות להביא עונש על הקבוצה, ולא תורמות דבר, רק מדרבנות יותר את הצרפתים.
מכבי תצטרך את הכוכבים שלה במשחק שיא, ולכן חייבת להרים את בראון ובולדווין מהשטחיות הרגשית בה הם נמצאים, ולתת להם דחיפת אדרנלין ומוטיבציה. וכאן לאוהדים יהיה שוב תפקיד מאוד חשוב, והם יצטרכו להוכיח שהם לא רק קהל של ניצחונות, אלא כזה שיודע לקחת אחריות ולדחוף גם בפיגור. וכדי להשיג את כל אלה, מכבי תחפש את המנהיג שלה.
שאלה של מנהיגות
ב-1993 פניקס סאנס עם צ'ארלס בארקלי הייתה הקבוצה הטובה במערב, ואירחה בפתיחת הפלייאוף את הלייקרס מהמקום השמיני בסדרה של הטוב מ-5. להפתעת כולם הלייקרס ניצחו את שני המשחקים הראשונים בפניקס. במסיבת העיתונאים אחרי המשחק נשאל מאמנה של פניקס פול ווסטפול ז"ל האם הסדרה גמורה. ווסטפול ענה בקור רוח: "האם אנחנו גמורים? לא. אנחנו ננצח את הסדרה". ואכן הסאנס ניצחו את שלושת המשחקים הבאים והמשיכו עד גמר ה-NBA בו נכנעו לטריפיט הראשון של מייקל ג'ורדן והבולס.
נזכרתי בסיפור הזה כשהקשבתי לעודד קטש מדבר אחרי המשחק. קטש אמר שקשה לעלות לפיינל פור, ושמונאקו קבוצה טובה מאוד, ושלא בכדי היא סיימה רביעית ביורוליג. אבל אלה אמירות של פרשן ולא של מאמן. המאמן צריך לתת ביטחון, לקחת אחריות, ולהפגין מנהיגות ואמונה, ולהוריד את הלחץ מהשחקנים, כפי שעשה אז ווסטפול.
גם אם דבריו של קטש נכונים מקצועית, הם כרגע הכנה לתירוצים של הפסד בסדרה. ועל הדברים האלה בדיוק חייב קטש לעבוד לפני כל טקטיקת כדורסל. כל מועדון מכבי תל אביב, שחקנים, צוות אימון, הנהלה ואוהדים, כולם חייבים להאמין שהם מנצחים את הסדרה, ולהבין איך זה הולך לקרות, אחרת מכבי תסיים את העונה האירופית כבר השבוע ולא תחזור למונאקו למשחק 5. זה יהיה מבחן המנהיגות האמיתי של קטש. הוא חייב לומר, ולהתכוון: "אנחנו ננצח את הסדרה!". בדיוק כפי שבולדווין הכריז בסיום המשחק: "אני אורז למונאקו!".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו