החמישייה הסודית
חווית הלמידה וצבירת הידע הכללי של אנשי הדור שלי היתה מבוססת על ספרים. היינו באמת קוראים ספרים, כאלה מנייר, עם עטיפה מרוטה וקצת קרועה, כי היינו מחליפים אותם כל שבוע בספרייה העירונית, אצל טובה הספרנית הקפדנית. לא היה לנו מחשב, ולא יוטיוב, ולא טיק טוק, ובקושי ערוץ אחד בטלוויזיה. ואחת מסדרות הספרים החשובות שריתקה אותי היתה "החמישייה הסודית" של איניד בלייטון, סופרת אנגליה שהפליאה בסיפורי ההרפתקאות של חבורת הילדים והכלב שלהם, הרבה לפני הארי פוטר. את הספרים הללו קראתי בשקיקה, ומאוד רציתי להיות חלק מהחמישיה. גם כשהגעתי לכדורסל.
בכדורסל המקורי שלי, בעיקר בגילאים הצעירים, לפני כל ההרמוניות והטקסים, היתה עולה בהצגת השחקנים רק החמישייה הפותחת, בריצה קלה מהפינה. כמה רציתי וחלמתי להיות חלק מהחמישייה הזו. ועקב החפירות המתמידות שלי בענין החמישייה הראשונה בחודשיים האחרונים, אנשים שלא היו אף פעם חלק מקבוצת כדורסל טוענים בפניי: "מה זה משנה מי עולה בחמישיה? זה לא באמת חשוב. משנה מי שמסיים. בכדורגל לעלות בהרכב אנחנו מבינים – יש מעט חילופים ויש לזה משמעות. בכדורסל זה רק ענייני כבוד". אז לא. זה מאוד חשוב. אולי זה לא דרמטי כמו בכדורגל, אבל זו המצגת המקדימה, חלון הראווה, האקספוזיציה של כל המשחק. ומעבר לחלום ולשאיפות השחקנים להיות שם, זהות החמישייה אפילו יותר חשובה עבור הקבוצה.
ומכבי (הנה הגענו למכבי) באופן מסורתי העונה מעלה חמישייה שגויה, לא מאוזנת ולא מתואמת, נופלת לפיגור מיד בפתיחה, ועסוקה מרבית המשחק ברדיפה אחרי היריב תחת לחץ ועצבים. כבר טחנתי את זה עשרות פעמים. והנה סוף סוף, אולי בהשראת ערב שבת אביבי באיסטנבול, נענו האל והמאמן לחפירותיי, ואחרי חודשיים של ניסיונות עקרים, חזר ג'ייק כהן לחמישייה הראשונה. והרי זה פלא, מכבי נראית כמו קבוצה מההתחלה, שומרת, קולעת, רצה. בורחת ליתרון גדול, ושהמתנגד ירדוף אחריה. כהן היה בחמישייה שהריצה את מכבי בסוף שנת 2022 לרצף ניצחונות יפה, וקראתי לו אז ג'ייק קאסטרול, על ששימש כשמן מנוע של המכונה. המשינה נבלמה כשבולדווין חזר מפציעה, ובריימו הגיע בניסיון לחזק, ומכבי הלכה אחורה. אז אתמול התבררה סופית הטעות, ובריימו הוריד טרניניג רק כנער פוסטר בחילופי הכבוד. טוב מאוחר מלעולם לא.
חבורת מע"מ
ג'ייק כהן הוא הארכי טיפוס של שחקן קבוצתי שמוסיף ערך מוסף ייחודי, שכל מאמן רוצה בקבוצה שלו. מבין כדורסל לעומק, מסוגל לקלוע מכל טווח, תקשורתי ומחבר, מעדיף למסור על לקלוע, ובניגוד לסברה, שומר מצוין ומקריב עבירות עבור הקבוצה, והיה היחיד שיצא בחמש עבירות. כשג'ייק על המגרש מכבי משחקת בדרגה קבוצתית גבוהה יותר, לפתע כולם מרגישים במקום, בתפקיד שלהם, מפרגנים אקסטרה פס, וזה מדבק גם לכיוון ההגנה. ולחשוב שהוא היה השחקן ה 15-16 בסגל, והיה מועמד להעברה. בי לייק ג'ייק.
יחד עם כהן במועדון הערך המוסף חברים רומן סורקין שאתמול היה חלש בעיקר בגלל השבר באף והחשש ממגע, אבל היה חלק מהבריחה הגדולה עם שני גגות אדירים על דאנסטון, ג'ון דיברתולומיאו המופלא שבדקות שלו מכבי ניצחה ב־25 הפרש, וג'וש ניבו עם דאבל דאבל מינימלי אך מפלצתי של כח מתפרץ, שהחזיק את מכבי בצבע, והיחיד שמחפה על הבניה השגויה של מכבי בקיץ ללא סנטר משמעותי.
גם רפי מנקו ויפתח זיו רשומים במועדון, אבל הקליעות של רפי לא נכנסות, וגם יפתח לא נכנס למגרש. אלה השחקנים שעליהם מוכרעים המשחקים של מכבי, ונראה שהאסימון נפל לקטש ברבע השני נגד פנרבחצ'ה ביום רביעי, כשהעלה את כהן מן האוב, וראה כי טוב. לפחות שניים מחברי המועדון חייבים להיות על המגרש בכל רגע, כדי המשחק של מכבי יזרום, מכבי תשמור כמו קבוצה, וכדי ששני הכוכבים יוכלו לשחק יחד ולתרום לחוד.
עם כוח גדול באה אחריות גדולה
שינוי קטן יכול לייצר הבדל ענק. כשהקפטן מזיז את ההגה בשתי מעלות, תוך יום הספינה עלולה להגיע ליבשת אחרת. ועדד קטש מתקדם בהבנת הכוחות החשובים שיש בידיו, ודרך השימוש הנכונה בהם. לגבי מבנה החמישיה כבר דשנו רבות, ונקווה שזה יישאר ככה. אבל גם בניהול הכוכבים יש שיפור גדול. בראון ובולדווין שיחקו 31 דקות כל אחד, וזה קצת פחות מבדרך כלל, אבל קצת משמעותי. בזכות הפתיחה הטובה והביטחון בג'ונדי, את בראון אפשר היה להוריד לנוח כבר ברבע הראשון, מה שאיפשר את חזרתו הרעננה בסיום ושתי השלשות שהבטיחו את הניצחון.
בולדווין נראה שוב כמו ההבטחה מהקיץ, אבל רק בגלל שהוא לא הוצב כרכז בודד, תמיד יחד עם עוד גארד שיוביל את הכדור, וניכר שקיבל הוראה להגביל את הכדרורים רק כדי לייצר חדירה או קליעה או מסירה. הוא עדיין משחק יותר מדי, ומתעצבן יותר מדי וצועק על חברים שלו, הוא לא מנהיג. קטש צריך להשתפר בניהול הדקות של הכוכבים, כולל מצב בו שניהם על הספסל. כמוציא לפועל גם ג'רל מרטין יכול לתרום שלשות, רק אל תתנו לו לקבל החלטות. וכשיש למכבי שני קלעים על המגרש נצפים לפתע תרגילים של ממש, ושלשות חופשיות.
חזון העצמות היבשות. עד הדקה ה־26 רק ניבו ניגש לקו העונשין, אבל באיכות קליעה משלוש כזו, למה להישרט מתחת לסל? לגבי ההגנה, האמת שאפס עזרה למכבי, ואת קלייבורן מכבי נעלה יפה. אבל במקרה זה, ההגנה היא טובה היא ההתקפה, וההחטאות הפנויות לגמרי של הטורקים. בשני המשחקים האחרונים שתי הטורקיות קלעו 11-62 מהשלוש, עם הרבה מבטים פנויים. אז מכבי עשתה להן מארס טורקי, וניתן קצת קרדיט להגנה, והרבה להתקפה.
משחק פיבוט של עונה
ביציאה לרבע השלישי הייתי בטוח שהרבע יסתיים בהפרש חד ספרתי, אבל זה היה המבחן האמיתי בו מכבי עמדה. היא קלעה בחצי השני כולו פחות מאשר ברבע הראשון לבדו, והתבססה על ההגנה שלה ועל הפציעות, הכושר הירוד, וההחטאות של אפס. מכבי הפסידה ברבע 15:14 אבל שמרה על היתרון הגדול, על העבירות של הכוכבים, על הפאסון ועל רמת העוררות. המבחן השני היה העבירה החמישית של ג'ייק כהן, ואכן ההפרש ירד ל־12 והיתה תחושה של פחד קל באוויר. אבל קטש האמין בשיטה החדשה והכניס את מנקו, שגם בלי לקלוע תורם בהסדרת המשחק ובהגנה, לאפס לא היה כח, ולמכבי היה את לורנזו בראון שיסגור סיפור. והנה משמעות ההפרש הגדול מהפתיחה. מ־45:20 אפשר להוריד הילוך ועדיין יש מרווח ביטחון מספק כדי לנצח.
התחושות מהמשחק הזה נעות בין גאווה ושמחה על היכולת, לבין ההבנה שמכבי היתה יכולה להיות היום בשישיה הראשונה לו היתה משחקת נכון מההתחלה. נתון נוסף שיש ללמוד ממנו הוא שמכבי משתפרת כל פעם ששחקן משמעותי נפצע. פוית'רס, בראון, בולדווין, ועכשיו אדאמס. זו למידה לטווח ארוך שחייבת להעדיף סגל קטן יותר שמרווח את הרוטציה, כשיש ביטחון בספסל שימלא מקום במקרה של פציעות.
מותר למכבי לחשוב עכשיו בגדול, אבל לא דרך הכוכבים, אלא דרך חמישיות מאוזנות ושיתוף הכדור. וכבר עכשיו, אף קבוצה לא תרצה את מכבי בסדרת ההצלבה, כי היא הוכיחה שהיא מסוגלת לנצח בחוץ, אפילו את אלופת אירופה המכהנת. מה ששמעת באולם בסוף המשחק היו צרצרים, חריקות הסוליות, שריקות בוז, ואוהדים שהולכים הביתה לפני הסיום. ניצחון ציר.
