50 שנות ריאל
למי שמלווה ועוקב אחרי הכדורסל הישראלי ושליחתו באירופה מכבי תל אביב כבר יותר מ-50 שנה, לריאל מדריד יש מקום מיוחד ומכובד באגף הזכרונות ובין ידידי המחלקה לדורותיהם. מאז רלף קליין נגד לולו סאיינז, וברבנדר וקורבלאן נגד מיקי ומוטי, תמיד היו שם יריבויות שיצרו מסורת, שושלות, תרבות של כדורסל אירופאי, ומאות סיפורים ואגדות. גם גביע היול"ב של הפועל ירושלים ב 2004 הושג נגד ריאל מדריד, וגם גביע אירופה האחרון של מכבי ב 2014. ריאל תמיד היתה שם, הנמסיס הקבוע והגאה. ועל כן לפני כל משחק נגדה החשיבה היא יותר רטרוספקטיבית ומעמיקה. ואחרי משחק הנפל אמש, הלמידה היא לא רק על התבוסה במשחק הזה, אלא רחבה והיסטורית יותר. ויש מה ללמוד גם מהפסד ב 30 הפרש.
חודש אחורה
הלמידה המרכזית היא לגבי החשיבות של בניית מבנה יציב וזהות, הזמן הארוך שלוקח לייצר אותם, והמהירות הרבה שבה הזהות מתפוגגת בגלל שינוי קטן וחיובי לכאורה, עם חזרתו של אחד מהכוכבים מפציעה. כפי שנכתב כאן בחודש האחרון, בזכות פציעותיהם של פויתרס ובולדווין הגיעה מכבי לאיזון עדין בהרכבים, ולרוטציה יציבה וברורה, והנה לקראת ריאל עודד קטש שינה את החמישייה, כדי להתאימה לגודל של ריאל. אפשר להבין את החשש, ומותר לעשות שינויים, אבל זה לא עבד. אדאמס, בראון, ניבו, קולסון, מרטין – החמישייה הזו לא הייתה מאוזנת, ואחרי 4 דקות במצב של 8:3 הוחזר ג'ייק כהן לחמישייה המקורית בניסיון להשיב את הסדר על כנו. אבל ג'ייק היה מצוין בחמישייה ופחות כשבא מהספסל. לא בגלל זה מכבי הפסידה, אבל עדיף ללכת בדרך שלך ולא להתאים את עצמך, גם לא לריאל הגדולה. אני נשאר אני פעם ראשונה.
בנוסף, יחד עם ג'ייק נזרק למגרש וויד בולדווין כבר בדקה הרביעית. והנה הלכה סופית ההיררכיה הקבועה, הלכה היציבות, והוכרזה רשמית פאניקה ושבירת הכלים. בולדווין מיד זרק שלשה, כאילו מעולם לא נפצע, והמשיך את הקו ההתקפי של "בואו נפגיז שלשות כי בצבע יש מפלצת". לו אני מאמן מכבי תל אביב הייתי משחק עם החמישייה הרגילה, והרוטציה הקבועה שהתפתחה כל כך יפה במשחקים האחרונים, ועם ג'ון די כמחליף ראשון לגארדים, ומשתמש בבולדווין רק כשאין ברירה, כמו ריאל עם סרחיו יוי. מכבי קלעה 5 נקודות ב 8 הדקות הראשונות, ואז כשג'ון די נכנס סוף סוף, הושג הסל הראשון מאסיסט קבוצתי, ומכבי הראתה לראשונה (וגם לאחרונה) לחץ על כל המגרש. אז אפשר להבין את הציפיה לחזרתו של בולדווין, אבל גם אותה אפשר היה לנהל טוב יותר. אני נשאר אני פעם שניה.
ההרכבים והחמישיות הלא מוכרות גרמו לאיבודי כדור רבים. היליארד פתאום מנסה ליצור ומוסר לרגליים של ג'ייק כהן (פעמיים). ועם הגודל של ריאל זה בכלל קשה. וכך חזרה מכבי חודש אחורה: רוטציה מבולגנת, פאסיביות, לא לוחצים, לא רצים, רעים במשחקי חוץ, קטש משלב ידיים בחוסר אונים. רבע ראשון עם חמישייה גרועה שנופלת לפער בלתי מושג ורודפת כל המשחק. 4 זריקות עונשין בחצי הראשון. 2-15 לשלוש. האם שמירה על החמישייה ה"נכונה" וניהול הרוטציה הקבוע היה מייצר ניצחון על ריאל? כנראה שלא. אבל חשיבותה של יציבות ההיררכיה שנבנתה בעמל רב תהיה קריטית לסיבוב השני. וכרגע, אני כבר לא ממש אני.
✋ ¡Pintxo de merluza!
— Real Madrid Basket (@RMBaloncesto) January 6, 2023
🔒 @waltertavares22#EuroLeague | #HalaMadrid pic.twitter.com/arE1ljmIrA
גבוה, מעל המגדלים
ובהמשך פינת ההיסטוריה: בכל שש הקבוצות של מכבי שזכתה באליפות אירופה, היה איש גדול. מאולסי פרי, דרך ארל וויליאמס, נייט האפמן ז"ל, ניקולה וויצ'יץ' בשני הגביעים הרצופים של פיני גרשון, ועד סופו האדיר בגביע האחרון. וחסרונו של סנטר משמעותי בסגל הנוכחי של מכבי מוריד מראש את הפוטנציאל שלה באירופה. מנגד אדי טבארס מלמד כל שנה מחדש על חשיבותו של נפיל בצבע, גם בלי לקלוע. טבארס, וגם מחליפו הענק לא פחות פורייה, משנים הכל. הם קלעו יחד רק 10 נקודות, אבל משנים את המשחק של היריבה ושל ריאל באופן דרמטי. החרדה להיכנס לצבע ולפגוש אותם אילצה את מכבי לזרוק 31 שלשות, והיכולת של הגארדים של ריאל ללחוץ את קלעי מכבי כי ידעו שיש להם גב רחב בצבע הורידה את האחוז של מכבי לפחות מ 20%. זו הייתה הגנת שלשות איכותית - כל זריקה של מכבי מרחוק הייתה עם לחץ אמיתי ויד בפנים בזכות התמיכה של הרב בריח מאחור.
וגם 18 השלשות שריאל קלעה בעצמה היו הרבה בזכות הנסיגה והעזרה של שומרי מכבי על הצבע. למכבי יש בעיה של עזרה מוגזמת על כל חדירה ומסירה לצבע, ואפילו על חילופי מקום פשוטים יש תגובה היסטרית ולא טקטית שמשאירה קלעים חופשיים על הקשת עבור עזרה מיותרת על חדירה לא אפקטיבית של רכז מזדקן וחסר רגליים כמו רודריגס או יוי. אבל זו רק תוספת לבעיה שיצר טבארס, ומה שהביא את ריאל לקלוע פי 2 מהממוצע שלה מעבר לקשת. להנהלת מכבי היה קיץ ארוך ותקציב מוגדל בזכות עזיבתם של שני כוכביה היקרים. ואמנם ההחתמה של בראון הייתה הגניבה של השנה באירופה, אבל קו קדמי של ניבו ופויתרס הוא לא הבשורה עליה יכולה להתבסס קבוצה עם אספירציות של טופ יורוליג.
המנון לבינוניות
התכוונתי לקרוא לטור המנון לבינוניות, ואז גיליתי שהזיכרון כבר אינו מה שהיה פעם, ושיש לי בפורטפוליו כבר שני טורים כאלה על מכבי. לפני 5 שנים עם ספאחיה, ולפני שנה בסוף תקופת ספרופולוס. ובשניהם מדובר על מכבי ללא גבוה משמעותי, שלא מתאימה את שיטת המשחק שלה לאופי השחקנים, שלא לוחצת, ולא רצה. בינונית כזו. ואם מסתכלים מרחוק זו אותה שבלונה כבר עשור. וזה כבר ענין של מדיניות וניהול.
ועד שלא יוכיח אחרת, גם עודד קטש נופל כרגע למשבצת המאמנים הבינוניים. אנחנו בעדו כי הוא כוכב כדורסל ישראלי ומשלנו, וזה תמיד עדיף ממאמנים זרים. אבל הוא יצטרך למצוא את כל הדברים המיוחדים בעצמו ובקבוצה שלו כדי להגיע להצלבה. מאמן מכבי חייב להיות קצת יותר. אף פעם לא יהיה לה תקציב של החמש הגדולות, תמיד יהיו שחקנים עם חוסרים, תמיד יהיה חור בשמיכה. מאמן פרווה לא יצליח במכבי. זה חייב להיות מישהו עם שאר רוח ותחבולנות. יהושע רוזין, רלף קליין, פיני גרשון, דיוויד בלאט. מאמנים מבריקים, תכסיסנים, יודעים להניע את השחקנים ולדבר לליבם, אבל גם חיות של ניהול משחק.
אז לשמור אישית כל המשחק על ריאל? לא ללחוץ, לא אזורית, לא מעורבת על הרכזים הקשישים. אם אתה לא גדול – אז תהיה קטן, ועקצן ונודניק ומהיר ולוחץ. שהיריב יתאים את עצמו אליך. אבל לשחק כדורסל קלאסי עם הרכב לא קלאסי זה מתכון קלאסי לתבוסה. אולי זה לא היה מספיק, קרוב לוודאי שלא, אבל לפחות תהיה אתה. אני תמיד נשאר אני פעם אחרונה.
אז נכון, בסיום הסיבוב מכבי במאזן חיובי, ורק שני ניצחונות מהמקום הראשון, ביורוליג צמוד וצפוף ושוויוני. בסיבוב השני כבר יתפתחו פערים בקבוצות האיכות, ושני המשחקים בשבוע הבא כנראה שיכריעו את הכיוון. שני ניצחונות ומכבי תהיה חזק בתמונת ההצלבה. ואם לא, אז תדשדש לה בבינוניותה עד לסיום. אבל הכי חשוב, שתישאר מי שהיא, תנצל את יתרונותיה היחסיים, לא תתנצל ולא תפחד מאף קבוצה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו