המשכיות היא לא מילה גסה / אלי סהר
אופנה חדשה חדרה לליגה הקיץ: המשכיות. קשה לדעת כרגע אם זו אופנה חולפת או עלייה לפסים מקצועיים יותר של הנהלות הקבוצות, אבל לליגה שלנו היא תופעה מבורכת.
מאמנים. המספרים מדברים: מבין 12 קבוצות הליגה, רק אחת (נהריה) החליפה מאמן. למרות שיש קבוצות שלא הצליחו וחלקן כשלו בישורת האחרונה, המצוי מקובל על הרצוי. לפני כשנה, לדוגמה, מבין שמונה הראשונות, שרובן הצליחו, רק שני מאמנים (אלעד חסין ונדב זילברשטיין) עלו כיתה.
זרים. הגיזרה הזו, שדמתה לכיסאות מוסיקליים והפכה את קבוצות הליגה לליגת הפיתוח למחוזות נחשקים יותר מבחינת הכסף, היא לפתע רגועה ושפויה יותר. תשעה זרים ממשיכים לעונה נוספת (עשרה אם מחשיבים את דיימון סימפסון שחוזר לנס ציונה) לעומת שישה־שבעה בעונות קודמות.
נכון שיש גם סיבות אובייקטיביות כמו התמעטות הקבוצות שיכולות להכפיל ולשלש את המשכורת באירופה וצמצום מספר הזרים בליגות המובילות ביבשת, אבל גם העלאת התשלומים כאן לזרים מובילים וההכרה שזר שממשיך יהיה טוב יותר בעונה הבאה.
בעבר, למשל, זר שהצליח בישראל מינף היטב את מספריו כדי לברוח. אבל קאליף ווייאט, רנה רוז'ו ו־וויל גרייבס העדיפו להישאר בשמש שלנו מאשר לנדוד לקרמונה או ללודוויגסבורג.
ישראלים. גם בגיזרה הזו ראינו המשכיות, ולא רק באילת. יצחק פרי, יו"ר מכבי ראשל"צ, הגדיר זאת היטב בחודש אפריל: "אני לא אמכור את שון דוסון גם בעד מיליון דולר. מכרנו את דרווין קיצ'ן ב־200 אלף יורו לפנאתינייקוס ומה יצא לנו מזה? בשביל דוסון הקהל מגיע למגרש ואת מי אפשר בדיוק להביא במקומו?"
מכבי ת"א והפועל ירושלים לחצו, אבל העובדה שדוסון, ניצן חנוכי וטוני יאנגר ממשיכים בראשל"צ, הפכה את מלאכת בניית הקבוצה לקלה יותר. גם רוב הכדורסלנים הישראלים הבינו שעוד עשרת אלפים דולר במקום אחר לא יהפכו אותם ליותר שמחים.
שתהיה לנו ליגה מעניינת ושמחה ובתקווה שיבוטל הפיינל פור במהרה בימינו, אמן.
פיינל בור / אבי סגל
לא שאני רוצה לקלקל את התיאבון לפני העונה, אבל צריך להזכיר שיש עליה כתם. המאבק נגד המתאזרחים דחק הצידה את החטא הגדול: קוראים לזה פיינל פור. זה נשמע נוצץ, אבל זו רק עטיפה. מדובר במהלך שלוקח את הכדורסל הרבה לאחור.
בכל מקום מתוקן מספר המשחקים בהכרעות גדל. בספרד מהטוב מ־3 ברבע הגמר לטוב מ־5 בחצי ובגמר; באיטליה מהטוב מ־5 לטוב מ־7. בישראל זה רק יורד, תרתי משמע. ההיגיון נעלם: חמישה משחקים ברבע הגמר, משחק אחד בחצי הגמר ובגמר.
מאבק אינטרסנטי שנועד לתקוע מקלות בגלגלים של מכבי ת"א וירושלים החזיר את ההמצאה הזו שהיתה מיותרת וז ועוד יותר מיותרת עכשיו, כשמכבי מאבדת אליפויות.
האבסורד הגדול הוא שיושבי הראש שהיו בעד המהלך הצביעו על הקהל כמי שמעוניין בו משום שהוא מאפשר את לחלום את החלום. אני מכיר בעיקר את הקהל שאוהב כדורסל ולכן אוהב את הסדרות, שהן לחם חוקן של ליגות ראויות. במקום לנסות לתקן עוד כמה עוולות בכדורסל הישראלי שמים כאן פלסטר. העיקר שמכבי וירושלים "יאכלו אותה". אכלו אותה. אגב, מפתיע השקט היחסי שבו שתי הקבוצות האלה קיבלו את המהלך.
אם יקרה הבלתי ייאמן וקבוצה אחרת תיקח את האליפות - מה היא בדיוק תעשה איתה? חולון, גלבוע/גליל ומכבי חיפה לא עשו איתן יותר מדי. אחת מהן נמצאת היום בלאומית.
בדרך כלל מסתכלים לאחור כדי להיזכר בישן והטוב. במקרה של הפיינל פור זה הישן והרע.
דוסון (מימין). ישחק סוף סוף גם באירופה // צילום: אודי ציטיאט
מה זה יורופקאפ? / שרון קינן
למרות. למרות פיב"א, למרות יול"ב; למרות שהאנשים שמנהלים כדורסל באירופה הם אותם אלה שהעניקו למפעל המתחרה של היורוקאפ את השם פורץ הדרך "יורופקאפ".
למרות המסעות לגבול רוסיה־מונגליה (ראשל"צ, בהצלחה עם זה); למרות שמות כמו ינסיי קרסניורסק (בהצלחה גם עם זה); למרות נחיתות הביניים, למרות נסיעות האוטובוס המפוקפקות, למרות העומס, למרות העלות, למרות קל לוותר.
בגלל. בגלל המקצוענות; בגלל הרצון לא להיות בינוני, בגלל שמסורת צריכה להתחיל מאיפשהו, גם עם זה בעיירה נידחת במזרח אירופה; בגלל שבלגיה שלחה בשנה שעברה חמש קבוצות למפעלים האירופיים, בגלל שאפילו רומניה (4) והונגריה (3) עקפו אותנו. בגלל שמתחילים להיבנות פה מתקנים ראויים יותר.
בגלל הניסיון של הדוסונים; בגלל דקות המשחק של הזלמנסונים; בגלל דור שחקנים שלם שהתרגל לשחק רק פעם בשבוע; בגלל ששם - ביבשת ההיא - קבוצות נוהגות לפעמים באופן תמוה לשחק עם סנטרים אמיתיים; בגלל שכשחקנים ישראלים פוגשים כאלה - הם מתחשלים; בגלל שזה יכול להפוך אותם, חלילה, לטובים יותר. בגלל הכדורסל הישראלי.
אחרי שנה עם הנציגות הקבועה של מכבי ת"א והפועל ירושלים, מכבי ראשל"צ תנסה העונה את מזלה במפעל החדש של פיב"א (יורופקאפ). קודמותיה בתפקיד בשנים האחרונות הצליחו יותר ופחות, אבל שמרו על נתון אחד עגום במיוחד: אף אחת מהן לא נשארה יותר מעונה אחת במפעלים האירופיים (מחילה מהליגה הבלקנית).
המבחן האמיתי של ראשל"צ יהיה בקיץ הבא.
עולמו של גבוה ישראלי / דורון קרמר
נדמה שבניית הקבוצות המאפיינת את הליגה הישראלית הקדימה בכמה צעדים את האבולוציה של המשחק, ואת מה שאנו אוהבים לכנות בזלזול לא ראוי "ליגה של גארדים", שם השליט הוא הסמול בול, אפשר בעצם לאבחן כהתפתחות טבעית של הכדורסל, תוצאה של מדיניות מוכוונת בפיתוח שחקנים ברחבי העולם, עם דגשים על ריווח, אתלטיקה וקליעה.
בתוך שינוי המגמה הזו, שווה לבדוק כיצד מסתגל אליו הגבוה הישראלי. האם מדובר בדינוזאור שמשחק הודות ל"חוק הרוסי", או שהגבוהים הישראלים שהופכים לשחקנים לגיטימיים עושים את ההתאמות הדרושות כדי לשרוד? דבר אחד די ברור: גבוה ישראלי ראוי הוא מצרך נדיר וחלק לא קטן מהדקות של הישראלים המשחקים בעמדות 5-4 הם של מתאזרחים שקיבלו אזרחות על סמך כמה מילים ביידיש ששמעו בבית סבתא.
עדיין, אחד הניצנים שאנו מתחילים לראות הוא התפתחות של "סטרץ' 5", סטייל רוברט רות'בארט ויהונתן שולדבראנד שמאפשרים ריווח בעזרת הקליעה. אפשרות נוספת להישאר רלוונטי היא להיות מקס הלוחם בדרכים בסגנון אלישי כדיר, בזכות שתי מילים המופיעות על כרטיס הביקור שלו: קבוצה והקרבה. גם אלכס צ'וברביץ' יכול להיכנס בקטגוריה הזו. אפשרות שלישית היא להיות ליאור אליהו אבל התפקיד הזה כבר תפוס על ידי אליהו בתפקיד עצמו, ציפור נדירה ומוזרה באיכותה, נוגדת את חוקי הפיזיקה, הגיאומטריה והאסתטיקה, ועדיין יפהפייה.
מה נותר לשאר? להיות חוטבי עצים ושואבי מים, להרביץ הרבה לזרים בקבוצתך באימונים וקצת לזרים של יריבותיך במשחקים. אולי בן אלטיט, שהראה ניצוצות של בשלות בעונה הקודמת, עם שילוב של אתלטיות ויד רכה, יוכל להמשיך ולהתפתח בבמה שיקבל בקריית גת. על דבר אחד בוודאות יכולים להצטער מרבית הגבוהים הישראלים: כל השעות שהשקיעו בעבודה על תנועות עם הגב לסל היו כמו לקנות היום טלפון חוגה, כי כדורים בלואו פוסט מתרגיל המכוון אליהם, הם לא יראו מזה.
בכל מקום מתוקן האליפות עוברת דרך סדרות ולא בפיינל פור // צילום: אלן שיבר
האוהדים מעל הכל / רועי כהן
איפה הייתם בעונה שעברה בימי ראשון בשש בערב? בפקק בדרך מהעבודה לבית? באמצע המצגת המשעממת של ההוא מהשיווק? אוספים את הילדה מהחוג? או אולי תקועים ב"קופה המהירה" ברמי לוי? אבל אם אתם במקרה אוהדי כדורסל, בשעה הזאת כבר הייתם אמורים (אל תשאלו אותנו איך) להתרווח בכיסא בהיכל ולעודד את קבוצתכם האהובה.
כן, שש בערב. בשעה המוזרה הזאת נערכו לא מעט משחקים בליגת העל בעונה שעברה. הסיבות הן רבות ומגוונות: אילוצי אולמות, דרישות הטלוויזיה ואפילו משחקי כדורגל שמתקיימים בסמיכות - כולם קיבלו עדיפות על פני אוהדי הכדורסל.
הם, האוהדים, חיו באי ודאות מתמדת לאורך רוב חלקי העונה שעברה. הם רכשו מנוי לקבוצתם האהובה, אבל נאלצו להמתין לעיתים שמונה ימים לפני משחק כדי לדעת באיזה יום ושעה יתקיים משחק הבית הבא. ואז הם התוודעו לשעה עצובה כמו שש בערב, והיו צריכים להפוך את העולם כדי להגיע בזמן לאולם. וזה עוד לפני שדיברנו על הרצון להביא גם את הילד או הילדה למשחק.
עיון בשלושת המחזורים של העונה הראשונים נותן סיבה לאופטימיות. כל המשחקים יתקיימו ב־19:30 וצפונה. נראה שבמינהלת הפנימו את החשיבות ופרסמו כבר מעכשיו מועדים מדויקים שלושה משחקים קדימה. זו המגמה שאנחנו רוצים להמשיך לראות - שצורכי האוהדים יהיו בראש מערכת השיקולים. גם היוזמה המבורכת של כדורסל ביום שישי בצהריים צריכה לתפוס מקום של קבע, ולא רק כסתימת חורים. יש אווירה נהדרת, קהלים שבדרך כלל לא מגיעים, משפחות שלמות שבאות לבילוי בכפכפים. הציבור הדתי גם יכול ליהנות כי המשחקים מסתיימים לרוב לפני כניסת השבת.
הכדורסל סובל מנחיתות משמעותית בפופולריות ומההשוואה הבלתי פוסקת לכדורגל, זה לא סוד. מה שנשאר זה לשמור על הנכס הכי חשוב של הכדור הכתום - הקהל. שימו את האוהדים מעל הכל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
