במובן מסוים, ההגעה של וילרבאן לראשל"צ היתה סוג של פרס לקבוצה המארחת: על ההחלטה לשחק באירופה במציאות שבה לא מעט קבוצות כדורסל בארץ מזכירות שישראל היא אכן מאסיה; ועל ההצלחה בסיבוב הראשון של היורופ קאפ.
תדמיתית, משחקים במעמקי סיביר או באולמות תיכון מיושנים בסלובניה לא בדיוק נשמעים כמו אטרקציה עבור מי שמתלבט אם להיכנס להרפתקה הזו. לעומת זאת, כששם בעל ניחוח יורוליג נוחת כאן וכששלושה תארי אליפות אירופה בדמותו של דיוויד אנדרסון מתרוצצים על הפרקט, זה כבר סיפור אחר. הניצחון 71:82, מהגדולים של ראשל"צ בהיסטוריה האירופית שלה, הוא כבר הבונוס.
זה היה אחד מאותם ערבים שהבליטו שוב, דווקא אחרי שני הפסדים ותקופה פחות טובה, את הפוטנציאל של ראשל"צ העונה. כשמארק ליונס (9 מ־14 מהשדה) עסוק בכדורסל, שון דוסון מוסיף עוד כמה מהלכים לדיסק האירופי שלו ודריל מונרו נשאר דריל מונרו - מדובר בקבוצה שקשה מאוד לעצור, בטח לא וילרבאן של הערב.
מהרמקולים בבית מכבי בקעה מוזיקה צרפתית קצבית במהלך החימום, רק ששם תמה הדומיננטיות של ארץ הבאגט לערב זה. וילרבאן, קבוצה טובה יותר מראשל"צ על הנייר, עם שחקן נבחרת בחמישייה (שרל קאודי) וסגל עדיף בהרבה, נשארה עמוק בחופשת החגים הנוצריים עם פיגור 29:13 אחרי רבע אחד. את המחצית הראשונה היא סיימה עם 9 מ־26 מהשדה, 1 מ־10 מ־3 (לעומת 48.8 אחוזים מהטווח הזה לפני המשחק), החטאות בלתי הגיוניות מתחת לסל ו־46:24 מביך.
בתכנון המוקדם שלו, דרוקר וודאי הכין את עצמו לכך שאולי יוכל להעניק דקות מנוחה קריטיות לשחקניו, לאור היריבה העדיפה והעובדה שראשל"צ תשחק ארבעה משחקים בשמונה ימים. הוא אכן העניק כאלה, בעיקר בגלל שהקבוצה שלו כבר צעדה ביתרון שנשק ל־30 ברבע השלישי (25:54).
ברבע הרביעי הגיע אמנם הקאמבק הצפוי של הצרפתים, שצימצם את ההפרש לחד ספרתי, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. עוזר המאמן, טי.ג'י פארקר, כנראה לא יתקשר הבוקר לסן אנטוניו לעדכן את האח והבעלים, טוני. במסדרונות של בית מכבי, לעומת זאת, כבר פינו מקום לתמונה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
