האווירה בארנה בשני המשחקים האחרונים היתה קצת דיכאונית. למשחק נגד ולנסיה הכינו האוהדים תפאורה מרשימה, אבל משהו באנרגיות, כמו על הפרקט, היה כבוי. נגד מכבי חיפה הקהל נדלק רק כשהקבוצה פתחה פער.
מדהים מה שביקור של אדם אחד יכול לעשות: האוהדים האדומים נעתרו לצו 8, שהוציא אורי אלון לכבוד ביקורו של ג'ורדי ברתומיאו, וכבר שעה וחצי לפני המשחק החניונים המעטים סביב הארנה היו דחוסים כמו ערימת הספונסרים על השולחן במסע"ת.
באולם עצמו היתה תחושה של משחק מאוד מיוחד, עם 9,720 אוהדים ביציעים, וכנראה ככה זה כשצריך לעשות רושם על בעל הבית, במקום פשוט להתרכז בכדורסל. אבל היה גם משחק, וירושלים ניצחה בו בלי יותר מדי בעיות, 69:81 את אולימפיה לובליאנה החלשה.
אז אולי בגלל האורח, ואולי בגלל הסוגיות המקצועיות שאיתן מתמודדת הקבוצה, השחקנים של סימונה פיאניג'אני פתחו בצורה מהוססת מאוד. בזמן שההגנה היתה סבירה, ההתקפה שוב לא זרמה, ושוב היה נדמה שקרטיס ג'רלס תוקע את המשחק. מול הסלובנים החלשים זה הספיק ליתרון 17:21 בסוף הרבע הראשון.
במשחקי ההכנה באיטליה היה נדמה ששון ג'ונס מתפתח לאחת מגניבות השנה באירופה. הוא הפגין חוצפה חיובית בהתקפה, בגרות מפתיעה בהגנה ויד טובה מהעונשין. אבל ככל שהעונה מתקדמת כך הביטחון שלו ירד, וכשאמארה סטודמאייר לא על המגרש ירושלים סובלת מנחיתות כמעט בכל אספקט בצבע. מדובר בחומר מחשבה לאנשי ירושלים להמשך הדרך, אבל גם דקות לא טובות שלו לא קילקלו את הריצה שהאדומים פתחו, בדרך ליתרון 36:49 במחצית.
אורי אלון עם ג'ורדי ברתומיאו. האולם התמלא לכבוד ביקורו של מנכ"ל היורוליג
אחרי דקות ארוכות של טנגו ברבע השלישי, הנצרה השתחררה. סטודמאייר, שכבר הפך לחלק אינטגרלי מההתקפה האדומה, היה אחראי לאנרגיות, שהזניקו את החברים שלו ל־20 הפרש לקראת סוף הרבע. חוץ מדקות טובות של דווין אוליבר, לסלובנים לא היה מענה לאינטנסיביות של ירושלים בשני צידי המגרש.
הניצחון הזה מבטיח לירושלים את ההעפלה לשלב הבא, אבל הוא לא מגיע בלי נורות אדומות: מה עושים כששטף המשחק נתקע וקרטיס ג'רלס מתחיל תרגילים עם 12 שניות על שעון ההתקפה? איך מתמודדים עם הבור שמשאיר אחריו אמארה סטודמאייר כשהוא יורד לנוח? ואיך שומרים על אינטנסיביות לאורך זמן במשחק, ולא רק לפרקים?
