הצגה של איש אחד. ההופעה של אמארה סטודמאייר אמש נגד מכבי ת"א היא מסוג ההופעות שתיזכר לדורות. הכוכב שבא אחרי שעשה הכל ב-NBA, עבר התאקלמות קשה וארוכה והתפוצץ דווקא נגד היריבה המושבעת של קבוצתו. דווקא אחד מאנשי הפועל ת"א אמר לי הבוקר שההופעה שלו תיזכר כמו הופעתו של נייט רובינסון בארנה נגד ירושלים במשחק מס' 1 ברבע גמר הפלייאוף אשתקד, כשהשתולל עם 46 נקודות. ההשוואה היא לא בגלל ריבוי הנקודות, אלא בשל הדומיננטיות. בשני המקרים זה היה וואן מן שואו.
כמובן שלירושלים יש את כל הסיבות לשמוח על השתלבותו הסופית והמצוינת של סטודמאייר. אבל ככל שהוא משתפר והופך לדומיננטי יותר, כך גדלה התלות בו. שאלנו אמש את סימונה פיאניג'אני אם הוא לא חושש מהאפשרות הזאת, ולא כהרגלו, הוא ענה "לא" מוחלט ומעט עצבני. אבל הקונטקסט היה בדיוק הפוך: "כן, וזה מטריד אותי, ואני לא רוצה להתעסק בזה עכשיו". אחרת, היינו מקבלים מניפסט איטלקי כמו שרק פיאניג'אני יודע.
התלות בסטודמאייר לא קשורה לכמות הנקודות שהוא קולע. כש"סטאט" על המגרש, כל ההתקפה עוברת דרכו, והכדור בכלל לא צריך להגיע אליו כדי שזה יקרה. הוא מתחיל את הפיקנרול, הוא מושך את האש, הוא זה שההגנה חוששת ממנו ולא יודעת אם להציב עליו חילוף אוטומטי. כך יוצא שהוא בכלל לא צריך לגעת בכדור כדי שאחד הגארדים יתפנה לשלשה נוחה.
"התלות ב'סטאט' לא קשורה לכמות הנקודות שלו. כשהוא על המגרש, כל ההתקפה עוברת דרכו והוא אפילו לא חייב לגעת בכדור כדי שזה יקרה"
אייזיק רוזפלט נתן דקות לא רעות בכלל כשסטודמאייר נח על הספסל, אבל ההתקפה של ירושלים הושפעה ישירות: שוב ושוב קרטיס ג'רלס או ג'רום דייסון הגיעו ל-6 שניות על שעון הקליעות עם תרגיל הבידוד הידוע, ובהרבה מקרים התוצאה היתה זריקה מאולצת. וזה, בין היתר כי רוזפלט, או במשחקים אחרים שון ג'ונס, לא מושכים את האש כמו סטודמאייר, ואז ההגנה יכולה להתמקד בעצירת הגארדים המסוכנים.
.jpg)
דייסון מול גאודלוק. הירושלמי עצר את הסקורר של מכבי // צילום: אלן שיבר
השואב של דייסון. הרבה נאמר על היכולות האתלטיות וההתקפיות של ג'רום דייסון. "סלייס אנד דייס", כפי שהוא קורא לעצמו בטוויטר, מסוגל לחתוך מגרש שלם מחוף לחוף תוך שניות, אין לו בעיה של טווח והוא חודר עילאי. אבל אתמול הוא הזכיר עוד יכולת שקצת שכחנו שיש לו: ההגנה.
"דייסון ראה מהספסל את גאודלוק משתיק את האוהדים האדומים אחרי עוד שלשה, ודפק בעצבנות עם המגבת על שלט הפרסומת. 15 שניות אחר כך הוא כבר נשלח לפרקט, והסיפור של גאודלוק נגמר"
אנדרו גאודלוק היה נראה בלתי ניתן לעצירה אתמול, עד אמצע הרבע השלישי. עד שדייסון חזר לפרקט. 3:47 דקות לסוף הרבע השלישי, גאודלוק קלע את השלשה האחרונה שלו במשחק, וקינח אותה עם תנועת השתקה לאוהדים. דייסון ראה את זה מהספסל ודפק את המגבת על שלט הפרסומת בעצבנות. 15 שניות אחר כך הוא כבר הוזעק לפרקט, ובזאת הסתיים חלקו של החבר גאודלוק במשחק. מאותו רגע, גאודלוק הצליח לזרוק רק ארבע פעמים לסל – והחטיא את כולן.
לאן אתה רץ? הרבה מאמנים מתלוננים שאם הם טועים אז הם עלולים לשלם במשרתם, אבל אם העיתונאים והפרשנים טועים, הכל בסדר. אז זה הפרק שבו כותב שורות אלו מודה בטעויותיו.
בתחילת העונה הערכתי שהפועל ירושלים של סימונה פיאניג'אני תסיים התקפות תוך 14 שניות. זאת לא היתה הערכה בלתי מבוססת: קרטיס ג'רלס, בר טימור, ג'רום דייסון, ליאור אליהו, אמארה סטודמאייר – כולם ידועים בחיבתם למגרש הפתוח. כולם קטלניים במתפרצות. ואמנם, כארבעה חודשים מפתיחת העונה, ירושלים פורחת דווקא כשהקצב איטי וגומרת משחקים דווקא דרך ההגנה.
נכון שיש יוצאי מהכלל, וירושלים קלעה בכמה משחקים באירופה קרוב ל-100 נקודות וגם ניצחה, אבל ככלל, אם היא מצליחה להשאיר את יריבותיה על סקור של פחות מ-80 – היא בדרך כלל גם מנצחת. המשמעות, וכאן מגיע מלוא הקרדיט לפיאניג'אני, היא שאין להפועל ירושלים זהות אחת ואחידה מבחינת פילוסופיית המשחק, וזו הסיבה שמאמנים רבים מתקשים להתכונן למשחקים מולה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
