הגימנסיה הלועזית הרצליה: יש סיבה לכך שמכבי ת"א לא שקטה

פיסת היסטוריה

ב-1905 הוקם ביפו בית הספר התיכון העברי הראשון, ואחרי כמה שנים כשעבר לרחוב הרצל בת"א,  קיבל עליו את שמו של חוזה המדינה ונקרא מאז "הגימנסיה העברית הרצליה". ב-1958 עברה הגימנסיה למיקומה כיום ברחוב ז'בוטינסקי, ועל חורבותיה הוקם מגדל שלום.

רון חולדאי היה אחד ממנהלי הגימנסיה לפני שנבחר לראשות העיר. ולמה כל זה רלוונטי לכדורסל? כי באולם הספורט הקטנטנן של הגימנסיה פעלה עד לאחרונה, במשך שנים רבות, מחלקת הנוער של מכבי ת"א כדורסל.

שטח המגרש קטן יותר מהמידות החוקיות, ולכן בסיס קשת השלוש כמעט צמוד לקו האורך ולא ניתן היה לקלוע שלשה מהפינה, אלא אם יש לך מידת נעליים קטנה מ-38. זה הפך את האולם למשהו מיוחד וקסום, ולאחד מהמגרשים הביתיים ביותר, ומכבי ת"א מיעטה להפסיד בו בכל הגילאים. (תודה לקורא הנאמן רענן אלרגנד).

ובחזרה לעתיד: אמש השתמשה בני הרצליה באולם הקטן שלה כדי לעשות גימנסיה למכבי ת"א. נכון שלא גימנסיה עברית אלא לועזית (לע"ז = לשון עם זר), אבל בהחלט בית ספר לכדורסל, והכל בזכות יתרון הקוטן (של האולם), יתרון הגודל (של השחקנים) ואמנות הוויתור.

יתרון הקוטן

האולם הקטן בתיכון היובל בהרצליה מייצר משחק שונה מזה שביד אליהו. מידות המגרש עצמו זהות (נבדק עם הרשויות המוסמכות), אבל כל מה שמסביב מייצר אינטנסיביות אחרת, בעיקר כשהאולם גדוש כפי שהיה הפעם. האוויר דחוס, אין כמעט חללים פנויים, אנשים יושבים על הקווים.

צריך לדעת לנצל את הביתיות הזו, והרצליה אכן ניצלה אותה עד תום. משחק מהיר ואגרסיבי מהפתיחה היה המפתח, וההרגל לצלוף לסלים הביתיים היה השינוי הגדול שהפגין כריס באב בין המשחקים.

באולם קטן בו אתה מרגיש בבית, כל הגוף שלך מאופס יותר, ובאב היה בזון מההתחלה, כמו רוצה לכפר על משחק 1 החלש שלו. כשנכנסה הצליפה הראשונה, הוא כבר זרק מהלוגו ולא החטיא.

עבור קלעי, ההרגלים הם החלק הקריטי, וכשהתמונה הפנורמית שאתה תופס בשבריר השניה שאתה מביט לסל מוכרת לך מאלפי זריקות אימון, הכוונת מאופסת והיד רושמת עוד שלשה.

ובנוסף - הרצליה תמיד היתה מקום "נחמד" לקבוצות אורחות כי הקהל היה שם תרבותי ונינוח. ובכן, הכבוד הוא להנהלת הרצליה שמילאה את האולם והפכה אותו למקום שלמכבי לא היה נעים לשחק בו. חלק חשוב בתוצאה.

יתרון הגודל

כפי שנכתב כאן אחרי משחק 1, הרצליה קבוצה מוכשרת יותר ומגוונת יותר ממכבי. וקודם כל היא קבוצה גבוהה ואתלטית, עם יתרון פיזי כמעט בכל מצ'אפ. וכך היא שולטת בריבאונד, וכל כדור חופשי הולך אליה.

ארבעה שחקנים לקחו יותר משישה ריבאונדים, אונוואקו, קמפ, ואן וליט ואפילו הוקר מעמדת הרכז. זו הקבוצה היחידה שמכבי היו כחגבים בעיניהם: מאזן הריבאונד 41:27, ומתחת לסל של הרצליה שליטה מוחלטת בלבן: 32:4. 

היתרון העצום בריבאונד ההגנה איפשר להרצליה לרוץ ולנצל את היתרון האיכותי בהתקפות מתפרצות ובמעבר. וכשיש לך פורוורדים גדולים (ואן וליט) ואתלטיים (באב, דאוסון וקמפ) אתה מנצל טוב יותר כל יתרון מספרי וטעות בהגנה.

ומי שמנצל את יתרון הגודל הוא הצ'יף אונוואקו, לאו דווקא מתחת לסלים אלא כדי למשוך את המגן שלו החוצה, לפנות את הצבע, ולמסור אסיסטים חכמים לחותכים שלו, כשהוא צופה מעל ההגנה.

הוא מסר אסיסט אחד יותר מהרכז (חמישה סה"כ), ואם החברים היו מבינים אותו יותר היו לו עשרה. הרצליה שיחקה כמו בעלת הבית, העזה, חטפה, רצה וצלפה מכל הטווחים. כמו קבוצה גדולה.

אמנות הוויתור

בפלייאוף לרוב אנחנו לא מקבלים כדורסל נעים לעין. רואים כח, זיעה, חפירות, מרפקים וברכיים. אבל נדיר לקבל משחק מסירות קרוב לשלמות, כמו זה שהפגינה הרצליה ברגעי השיא שלה, והתפזרו לאורך המשחק.

מכיוון שהיא מוכשרת יותר והיא מרגישה את זה, הרצליה תלויה ביכולת לוותר. לוותר על זריקה טובה בשביל זריקה טובה יותר, לוותר על חדירה בתחילת ההתקפה כדי לשתף עוד שחקנים במהלך, לוותר על הקליעה המהירה אחרי ריבאונד התקפה בשביל שעון זריקות חדש.

גם בהגנה לפעמים חייבים לוותר – לוותר על קפיצה לחסום קלעי שלוש (כל העבירות של אונוואקו היו על קו השלוש), לוותר על חילוף קל ולעבור בכח בחסימה, לוותר על אחריות אישית ולשמור איזורית יחד.

והכי חשוב זה לוותר על האגו. במשחק 1 בצבצו יותר מדי עניינים אישיים מעל אינטרס הקבוצה, והפעם נדמה שהם נפתרו ברובם (סנדי כהן סודר, דאוסון קצת פחות).

זוהי העבודה העיקרית של אורן אהרוני: לגרום לשחקנים להבין שאם יצליחו, תהיה מספיק תהילה לכולם, והדרך היחידה לשם היא "קבוצה מעל הכל".

בזכות הוויתורים הגיעו שישה שחקנים לספרות כפולות, והרצליה ניצחה 19:27 באסיסטים. לפרקים ארוכים זה נראה כמו קבוצה מול אוסף יחידים. זה גם מאפשר רוטציה יותר דחופה וקדחתנית כדי לחפות על הספסל הקצר יחסית, אולי נקודת התורפה היחידה של הרצליה.

אפשר גם להוסיף את הוויתור על קופר והחזרת הוקר. זו כבר עבודה של ההנהלה המקצועית, ואתמול הוקר התחיל להזכיר את תקופת הגביע ולהצדיק את הסוויץ'.   

יום רביעי הגדול

בסדרה של שלושה משחקים, המשחק השני הופך בהכרח למשחק אלימינציה למפסיד. אבל זה גם יתרון – כי פשוט אין לך ברירה, אתה עם הגב לקיר, וחייב לנצח או שתיגמר לך העונה.

ועכשיו הגענו למשחק הכרעה, כששתי הקבוצות עם הגב לקיר. ההיסטוריה מספרת ש"רק" 10 קבוצות חזרו מפיגור 1:0 לניצחון 1:2. לא הבנתי את ה"רק". זה לא מעט, וזה אפשרי.

להרצליה לא יהיה את יתרון הקוטן, אבל יהיה לה את יתרון הגודל, והחיבור הקבוצתי, והיכולת לוותר, עליה יעבוד אורן אהרוני דרך ראשי השחקנים.

אונוואקו יוותר על לקפוץ לחסום, שון דאוסון יוותר על האגו לגמרי, באב יוותר על ההפגזות שלא ייכנסו באותו אופן ביד אליהו ויחדור לסל כמו שהראה שהוא יודע.

אחרי שהובלת 26 הפרש על מכבי, אתה יודע שתוכל לעמוד מולה. אמנם זו בכל זאת מכבי, והיא בביתה. אבל היא נראית תשושה, בעיקר מנטלית, אחרי הרבה מאוד שיאים העונה, כשחלק מהשחקנים לא משחקים עבור הקבוצה (ננאלי), ווילבקין מרכז אבל לא נראה משולהב מדי, ורק וויליאמס בשיא.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

הרצליה מגיעה במצב פיזי פסיכולוגי מושלם, ומריחה דאבל היסטורי. תעודת בגרות.