יחי ההבדל הקטן: בני הרצליה לא עומדת בקצב

הפלייאוף שלנו עדיין לא סגור על עצמו. למרות שנפטרנו מהפיינל פור וחזרנו לסדרות, אנחנו מתכווצים לקראת הסוף במקום להתרחב. אחרי סדרות הטוב מ-5 ברבע הגמר, יורדים לטוב מ-3 בחצי הגמר ובגמר.

אם נזכור מה היה במקור ב-NBA, התחילו שם עם הטוב מ-5 בסיבוב הראשון ומ-2003 עברו לטוב מ-7 לכל הדרך. ואצלנו המשפך הפוך. זה מרגיש מאוד לא נכון, והסיבה נשארת מקור הטעות של הפיינל פור: ככל שהסדרה קצרה יותר, יש יותר סיכוי לאנדרדוג להפתיע.

בתרגום חופשי, יש סיכוי לקחת אליפות ממכבי ת"א. ומה התירוץ של הקטנות? מכבי גם ככה משוריינת לבד ליורוליג, לפחות שתהיה לנו חוויית אליפות.

אבל כל ההחלטות שאינן ספורטיביות אלא מבוססות "תן וקח" דינן להיכשל. עבור ההסכמה לכך מכבי מקבלת חוקי זרים מוגזמים שעוזרים לה לשחק כמעט עם אותו סגל בישראל וביורוליג, הליגה מוצפת זרים, ואמש עלה בחמישיה בשתי הקבוצות יחד צבר אחד מתוך עשרה שחקנים.

והרי גם המטרה הבידיונית לא מקדמת: אליפות לא מייצרת שינוי אצל המועדונים. ראו דוגמה את אלופות 2013 ו-2016, מכבי חיפה ומכבי ראשל"צ בהתאמה, שישחקו אחת נגד השניה בשנה הבאה, אבל בליגה הלאומית.

הדרך הנכונה היא לבנות את עצמך דרך המפעלים האחרים, כמו שהפועל חולון עושה דרך ליגת האלופות, להוריד את מספר הזרים, להחזיר את החוק הרוסי, ולחזור לסדרות של הטוב מ-5 עד הסוף.

זו העבודה החשובה ביותר של המנהלת לקראת העונה הבאה, רק שהדירקטוריון בנוי בעיקר מנציגי הקבוצות האינטרסנטים, שרובם עדיין משחקים ב"נדמה לי" וחישובי עלות תועלת. שלומי פרי, לטיפולך.

הרצליה הכפולה

בני הרצליה בקפסולה - הנה 3 סיבות לדומיננטיות של הרצליה במחצית הראשונה:

1. אם בוחנים את הרצליה בתוך קפסולה שמנטרלת זמן ומקום, ובודקים רק פוטנציאל טהור, היא הקבוצה המוכשרת והמגוונת בארץ. יש לה את הגבוה האיכותי ביותר בסדר גודל אחר, יש לה שני רכזים טהורים מהם היא יכולה לבחור, היא קבוצה גבוהה ואתלטית, עם מצ' אפ בעייתי לכל קבוצה אחרת. העובדה ששלושה מארבעת מאמני חצי הגמר הם טירונים, מורידה מבעיית בוסריותו של אורן אהרוני על הקווים.

בהרצליה קיבלו דחיפה עם הזכיה בגביע ויודעים לנצל את הגודל וכח המשיכה של צ'ינאנו אונואקו. וכך את המחצית הראשונה הוא סיים עם מספרים מופלאים של 19 נקודות, 8 ריבאונדים ומדד 28!

2. הרצליה היא קבוצה ששומרת כהוויה. אגרסיבי, קרוב וללא חילופים. אתה מזיע עבור כל סל נגדה. הם נושמים לך בפרצוף בכל עימות, יש יד על כל זריקה, ברך על כל חדירה, ומרפק בכל ריבאונד.

שופטים מכבדים את זה ולא שורקים על כל נגיעה. וזה התיש ותיסכל את מכבי ת"א בחצי הראשון. היא ירדה בפיגור 4 והרגישה שמחה והקלה שהצליחה לשרוד.

3. בכל רגע יש להרצליה שלושה שחקנים שיכולים להוביל את הכדור להתקפה מתפרצת. הם דוחפים את הכדור מהר למעלה, ואונואקו מספיק נייד כדי לסיים.

כך הם קלעו יותר סלים ממכבי במעבר (12-4) ובצבע (26-14), ולמרות שקלעו רק 2 שלשות מול 7 של מכבי, הובילו כל המחצית.

זה היה כדורסל נכון, שלם ויעיל הרבה יותר ממכבי, אבל הבעיה של הרצליה היא, שבצד השני זו בכל זאת מכבי. והיא כמו להקת זאבים שמסתובב סביב הטרף, מחכה להיחלשותו, ומנצל רק רגע קטן של ריפיון כדי לתקוף ולטרוף. סקוטי ווילבקין הוא הצ'יף של הלהקה, ממשיך לתת פלייאוף לפנתיאון לא רק בקליעה אלא בעיקר במנהיגות. מרשים מאוד.

הרצליה בעולם האמיתי - הנה 3 סיבות להתפרקות של הרצליה ברבע השלישי:

1. מי שלא משחק באירופה לא רגיל לאינטנסיביות הזו. מכבי חיה את זה. הסדרה נגד חיפה אולי עשתה טעם של עוד, אבל גם עייפה את הרצליה. שלושה משחקים תוך שבוע זה לא מובן מאליו, ומאתגרים גופנית ומנטלית.

הדעיכה במספרים סיפרה את התשישות. אחרי 7 שלשות בחצי הראשון זרקו 15 בשני, וקלעו רק פעם אחת. המספרים של אונואקו ירדו פלאים, מתרומה התקפית כוללת של VPS 9 ירד ל 2.4.

ולמרות שהרצליה ניצחה באופן משמעותי באסיסטים ובריבאונדים היא הפסידה, כי התפרקה פיזית ורגשית מול מכבי שקולה, שבנויה לריצה לטווח ארוך.

2. מי שלא משחק באירופה מפתח כמיהה ולחץ לשחק. יש מעט מדי דקות ליותר מדי כישרון. ולכן מתפתחים אגו, משחק אישי ומיקוד בסטטיסטיקה שמוביל להחלטות שגויות.

סנדי כהן מעוניין להוכיח למכבי (קבוצת האם שלו) שהוא צריך לחזור. הוא לחוץ על הדקות שלו ומתפרץ על אהרוני בכל חילוף. לא בריא.

שון דאוסון חייב לפרוץ קדימה ולהוביל, ובחצי הראשון היה בפלוס 11 בדקות שלו. אבל סדרת טעויות והחלטות שגויות בסוף הרבע השלישי הובילה להפרש השיא של מכבי ולגערה מצד אלדד אקוניס על הספסל וגררה מהומה בהפסקת הרבעים.

זה נראה רע מאוד לקבוצה. זה לא מתאים שיושב ראש יושב ליד המאמן, מייעץ בפסקי זמן וגוער בשחקנים. אם שמעון מזרחי עבר ליציע, גם אקוניס יכול. הכל יחד מייצר יותר מדי לחץ ומפרק את הכימיה.

3. חוקי הזרים עוזרים אבל גם מכשילים. די.ג'יי קופר החליף מצוין את קווינטון הוקר בעמדת הרכז, הקבוצה רצה נהדר, עשתה סוויפ ברבע הגמר.

למה להחליף בחזרה? זו לא חוכמה בדיעבד. הוקר שחקן נהדר, אבל תלכיד שמחובר ועובד לא משנים. אולי זה היה שיקול סטטיסטי אבל השינוי משמעותי. מאותה סיבה חולון מתגעגעת לאדם סמית' אבל הוא לא ישחק גם בחצי הגמר.

יציבות היא שם המשחק. נקווה שהקבוצות לא יצביעו בקיץ בעד ששה זרים בסגל. אבל גם מתוך חמישה זרים, הרצליה חייבת עוד 2 מצוינים ליד אונואקו. קמפ היה נהדר, אבל באב הועלם על ידי מכבי. האדם השלישי לא היה שם.

ואונואקו, שתמיד זהיר עם הפאולים שלו, ביצע 2 עבירות רצופות בחמש שניות, אחת בחסימה בהתקפה ואחת בחסימה בהגנה. זה היה שינוי של 6-7 נקודות והביא למהפך.

הרצליה תלויה בו לגמרי ובלעדיו אין לה בט. כך נראו החצאים של הרצליה: טרי מול סחוט, משוחרר מול לחוץ, רענן מול תשוש, מוביל מול מפגר.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

הדבר הטוב שהרצליה לוקחת: גם כשהיא מפסידה, מדברים על הטעויות שלה. הנה טור בלי לדבר כמעט על מכבי. אורן אהרוני ייקח את ההפסד, ינתח אותו, יחבר את השורות ויאחה את הקרעים, והרצליה תבוא ביום ראשון כדי לחזור לחיים. איזה כייף שיש סדרות. תגדילו, אבל לא בשקל ותשעים.