יהלומים בגלבוע
עצם העובדה שגלבוע/גליל משחקת בפלייאוף העונה הוא נס ספורטיבי. מותו של הבעלים האהוב חיים אוחיון ז"ל הביא לסגירתה דה-פקטו של הקבוצה בקיץ. כל השחקנים המוכשרים שהביאו אותה למקום השני נפוצו לכל עבר. ברגע האחרון התייצבה הנהלה לוחמת, שגם דאגה לשמר את מורשתו של אוחיון, וגם בנתה מכלום קבוצה דליקטס. עבודת ניהול למופת, ולצידה עבודת אימון אדירה של גיא קפלן, עם עזרה החל מאמצע העונה של עודד קטש.
ועדיין, עם 3 זרים בלבד, אף אחד לא חשב שתיקח אפילו משחק אחד מירושלים. אבל לאורך השנים, תמיד הוכח ששלושה זרים עדיפים מארבעה וחמישה, כשהרוטציה ההדוקה והמסודרת מיטיבה עם האנדרדוג, גם אם הוא בא ממקום 8.
ירושלים הגיעה קצת זחוחה ושטוחה רגשית, איפשרה לגלבוע 19 ריבאונד בהתקפה, וגם השאירה 14 נקודות על קו העונשין. הרבה מתנות שגלבוע ניצלה. לכולם ברור שירושלים תלויה מאוד בג'יילן אדאמס, אבל מה עושים? קפלן הוציא מהנפתלין את הגנת ה"דיאמונד אנד וואן" – ארבעה שחקנים באיזורית בצורת יהלום כשרוני הארל הגדול בשפיץ הקדמי עושה חושך לגארדים של ירושלים, ואחד ששומר צמוד על אדאמס ולא נותן לו לנשום. הגנה חכמה ומתאימה שגם מנעה עבירות, והשאירה את הכוכב האדום על 12 נקודות. קפלן לא פחד להחזיק חמישיות של שלושה ישראלים יחד, כיאה למורשת החינוך וטיפוח הצעירים של הבעלים המיתולוגי, והילדים החזירו לו עם ניצחון עצום. גאווה ישראלית.
דרבי בר
הסוויפ העונתי של הפועל על מכבי נמחק בכניסה לפלייאוף, לו רק כדי להימנע מהמחשבה שכדי לעלות לחצי הגמר, הפועל תצטרך לנצח את מכבי 6 פעמים בעונה אחת. מכבי היא קבוצה שונה מזו שהפסידה במהלך העונה הסדירה ובגביע, יש לה מאמן אחר וגישה אחרת. היא גם נכנסה לסדרה בלי אנטה ז'יז'יץ', וזה משחרר אותה לשחק באופן יותר מדויק את הכדורסל שאבי אבן מנסה להנחיל לה: ריצה, שלשות, הגנה תוקפנית, ובמיוחד כשהסנטר המחליף שלה (ריינולדס) לא מצליח לעלות לרמה הבאה.
למכבי יש עדיין הרבה בעיות בהגנה, היא מאפשרת חדירות קלות מדי, כנראה בגלל החרדה של לחטוף שלשות. רק שהפועל שיחקה לידיים של מכבי עם קצב משחק מהיר וזריקות אחרי 8 שניות, מה שגרם לה לשחק 80% מהזמן בהגנה, ושם מתעייפים יותר. ואז הספסל מדבר, ולמכבי ספסל עמוק ואיכותי הרבה יותר, מה שיכריע את הסדרה. וכך ספגה מכבי תל אביב בבית 88 נקודות, בדיוק כמו ירושלים, אבל ניצחה בפער דו ספרתי. זה כבר חלק מהשיטה.
ויש גם את ענין הכוכב. סקוטי ווילבקין זהר באופן חריג להתייחסותו לליגה. נגמר היורוליג, זו המטרה האחרונה שנשארה, וסקוטי הפך למכונת כדורסל חיובי. וזה לא רק 31 נקודות באחוזים טובים. זה גם 5 ריבאונדים, 5 אסיסטים על 0 איבודים, ובעיקר הגנה עיקשת, קבלת החלטות, מנהיגות, שיחות מוטיבציה עם שחקנים, המאמן וגם עם השופטים. מישהו יצא מהקליפה בזמן.
זמנים מודרניים
למרות שאנחנו בשנה השלישית של סדרות פלייאוף עד האליפות, עוד לא לא נגמלתי מזכרונו הרע של הפיינל פור. אולי בגלל ששתי העונות האחרונות היו מוסוות תחת מסכות הקורונה. איפשהו שם בתחילת הגאולה הוביל דני אבדיה את מכבי לאליפות דרך סדרות. אבל זו הפעם הראשונה של פלייאוף כהלכתו עם קהל מלא ועוצמות מחודשות של כדורסל ישראלי כשהתוצאה באף משחק אינה צפויה.
אני כן מתגעגע לחוק הרוסי, ש"אילץ" את המאמנים להשתמש בשני ישראלים לפחות על המגרש. כבר הזכרנו את גלבוע שעם שלושה זרים שיחקה בחוק רוסי בכל מקרה (והפלא ופלא, ניצחה כך בחוץ את הקבוצה מהמקום הראשון על חמשת זריה), כשאת מהלכי הקלאץ' עשו דווקא יותם חנוכי ומייקל בריסקר. גם במכבי, הקלעים הבולטים היו הזרים, אבל מי שהכריעו את המשחק היו סורקין ובלייזר שלחמו מתחת לסלים, ושיתקו את הכוכב של הפועל, בר טימור. ואת הבריחה הגדולה של הרצליה בחצי השני הובילו דאוסון וקרביץ. עד מתי הקלת המס ותרבות הזרים?
מי שכן ישראלים הם המאמנים. רק לפני שנה וחצי עלה קול זעקה כשעבדו כאן חמישה מאמנים זרים בקבוצות הליגה. והנה כל מאמני הפלייאוף הם ישראלים צברים, מתוכם שלושה ותיקים וחמישה בשנתם הראשונה כמאמנים ראשיים בליגת העל. הג'יניוס היהודי מבין כדורסל. ולפחות על הקווים לא צריך חוק רוסי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו