1. אין הרבה רגעים שהמילים נשפכות בהתרגשות בצעד וחצי מהמקלדת, אבל זה קורה כשנבחרת ישראלית מוכרזת כאלופת אירופה. א־ל־ו־פ־ת א־י־ר־ו־פ־ה! וכמה פעמים זה קורה? אחת, כולל זו של אתמול וכולל את כל הענפים הקבוצתיים. והרגע הזה נוצר אתמול בערב בקמניץ, גרמניה, הטעם שלו עודנו חורך את הגרון בגאווה הבוקר, והוא יעשה את דרכו באותיות של זהב אל ההיסטוריה של הכדורסל הישראלי. אלופת אירופה. לא בצהוב ,לא באדום. בכחול־לבן.
כל כך הרבה גיבורים יש בנבחרת הזו, בראשם המאמן אריאל בית הלחמי, שמי שעוקב אחר הקריירה שלו עוד מהליגה הלאומית נדהם לנוכח הטרנספורמציה האישית והמקצועית שהוא עבר, ונדמה שהזכייה הזו היא לא רק פרס עבור העבודה האדירה שהוא עשה עם הנבחרת הזו, אלא גם על השנתיים המצוינות שהוא עשה עם קבוצתו בגלבוע, שרבים מעקרונות האופי והמנטליות נכחו בעתודה המוכשרת והעמוקה הזו.
בית הלחמי יצר נבחרת כל כך אינטנסיבית שהיא מכניסה בך התלהבות אדירה כצופה, וגורמת לך לקפוץ לכיוון המסך כשהקרואטים זורקים לסל כדי לעזור לריבאונד, ואתה מגייס את הבן שלך לעשות שמירה כפולה על החתול הביתי.
2. אם הכל ילך לפי התוכניות, יובל זוסמן ודני אבדיה יגיעו למימוש קריירה במקומות הגבוהים האפשריים ביבשת הישנה או החדשה. הכסף הגדול והמחמאות האדירות יגיעו. זוסמן גם קיבל בונוס של מצטיין הטורניר וגם זה לא סחט ממנו חיוך. אבל נדמה שבנבחרת הזו יש כל כך הרבה צדדים לגבורה, שכל אחד יכול לבחור את מי שהכי מדבר אליו.
מייקל בריסקר היה הגיבור של אלה שמזדהים עם האמירה "כשהגלים מתגברים, החזקים מתגלים". כשהקרואטים הורידו למינוס 2 נקודות, הרגליים והאשכים של כולם רעדו, בריסקר קלע שלשה והוביל מהלכים שהקפיצו את ההפרש חזרה לדו־ספרתי.
בריסקר ג'וניור. מהלכי קלאץ' // צילום: באדיבות אתר FIBA.COM
הגיבור השני הוא גיל בני. בני צריך להיות נער הפוסטר של הכדורסל הישראלי. לא במובן הישן והרע של נער פוסטר שמופיע בצילום בתחילת השנה של הפוסטר הקבוצתי ובזה מסתכם תפקידו, אלא במובן שכך צריך להתנהל שחקן עם כישרון ונתונים יחסית מוגבלים, ובעזרת עבודה קשה וטונות של אופי, מצליח לחפות על הפערים.
עוזר מאמן הנבחרת, שרון אברהמי, אימן נגד בני בגמר הגביע לנוער לפני כמה שנים ונתן לו להשליך שלשות כי לא היתה לו קליעה. קבוצות אחרות הלכו איתו אנדר בפיק אנד רול. היום בני יעניש קשות כל מי שיעז לזלזל בקליעה שלו, והאופי הבלתי מתפשר שלו הם דברים שנולדים איתם, אבל גם עדות לתמיכה ולעבודה של ההורים, המורים והמאמנים שלו.
ואחרון הגיבורים, מירון רוינה. ראיתי אותו לא מעט השנה משחק בהפועל כפ"ס בליגה הלאומית. הוא התקשה מול גבוהים אמריקנים בליגה הזו, בלשון המעטה. אם הביטחון שקיבל בקיץ הזה ימנף אותו כדי להפוך לעידן זלמנסון לעניים, הכדורסל הישראלי ירוויח.
3. אז לאן הולכים מכאן? אחרי שאדי המחמאות והאופוריה יתפוגגו, נזכור שהאליפויות הללו הן סוג של בועה שלא תמיד יש להן מסקנות לגבי העונה הקרובה או השפעות עומק לכדורסל הישראלי. כן, ברור, החבר'ה האלה צריכים לשחק. איכות הנבחרות האחרות, היתרון הטקטי של המאמנים שלנו והיתרון האיכותי שלנו יכולים לעוות קצת את התמונה.
אבל השחקנים הללו, אלה שיגיעו לליגת העל, יצטרכו להיבחן לאורך עונות ארוכות ומתישות מול כדורסל בסגנון אמריקני ברובו, לשמור על גארדים זריזים, לתת גוף מול אתלטים בצבע ולתת תפוקה למאמנים שגרזן התעסוקה עומד מעל לראשם. שם המבחן האמיתי ולא מול שחקני בוסר אירופאים. זו התקווה האמיתית. אבל בינתיים נזיל דמעת התרגשות מ"התקווה" שנוגנה אתמול וחרכה לנו את מסך הטלוויזיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
