הסיום המהמם של המשחק תפס אותי משלב שני רגשות מאוד פרימיטיביים - גאווה וקנאה. גאווה להיות אוהד הפועל חולון כבר 50 שנה, מרגע שהבנתי מה עושים עם הכדור. וקנאה בכל חברי המשלחת החולונית שכבשה את שטרסבורג וחזרה עם הכרטיס לפיינל פור אירופאי במפעל סופר איכותי.
כל מי שהיה פעם חלק ממועדון כזה במעמד כזה, יודע כמה ממלא, מתגמל ומרגש הוא המסע חזרה הביתה, ממשחק הכרעה בו ניצחת ושברת עוד תקרת זכוכית בדרכך לתהילה. הייתי מת להיות שם בחדר ההלבשה, במלון, באוטובוס, בטיסות. זה הכיף הספורטיבי האולטימטיבי. ויש מעט חוויות חיים שמתקרבות להיי הזה.
זה ניצחון של צוות שחקנים מוכשר שמשחק כדורסל שונה, אבל שמח וייחודי. זה ניצחון של מאמן חכם שיצא מנפילה חופשית בקבוצתו הקודמת ולקח קבוצה בנפילה חלקית ויחד הם הנפיקו מניה שרק נוסקת משיא לשיא. זה ניצחון של צבא אוהדים קנאי שמכור לקבוצה שלו ומלווה אותה באדיקות לכל מגרש בארץ ובאירופה. אבל מעל הכל, זה ניצחון של ניהול. ואין אדם כמו היושב ראש איתן לנציאנו, שלפני 20 שנה היה חלק מקבוצת האוהדים הזעירה שליוותה את חולוניה למשחקי חוץ באולמות העלובים של הליגה הארצית, שמסוגל לראות את ההישג הזה בפרספקטיבה הנכונה. רק מי שהיה שם תמיד מבין כמה זה מופלא.
להפועל חולון אין מנהל מקצועי בתפקיד רשמי, ואת ההחלטות לוקח קבינט הנהלה מצומצם, שיודע שכל שינוי עלול להיות גורלי. לחולון אין את העודפים ושולי הביטחון הכלכליים שיש למכבי תל אביב או הפועל ירושלים, ולכן כל החלטה שלה חייבת להיות בינגו. ועדיין, הגב הכלכלי היציב שמעניקים לה קבוצת יונט ושלמה אייזיק, כמו גם האוהדים עצמם, מחזק את ההנהלה ומאפשר לה ללכת בגדול. והיו הרבה החלטות טובות בעונה הזו.
ההחתמה ארוכת הטווח של כריס ג'ונסון שהוא העוגן, החזרתו של טיירוס מגי שהוא הברק, הצירוף של רגלנד שהוא הרכז הטוב במפעל, השחרור של אוגדן וגריי, שלא התאימו, והבחירה ללכת על שבעה זרים כדי להתחרות על כל התארים. כאוהב כדורסל ישראלי מספר הזרים הגבוה מפריע לי, אבל מה שחשובה היא הזהות, וההמשכיות מהעונה הקודמת של ג'ונסון, מגי, פניני, בורדיון ומשגב מייצרת הזדהות וחיבור עמוק עבור האוהדים וההנהלה.
ההחלטה המשמעותית ביותר היתה כמובן החלפת המאמן. כנגד כל הגיון ספורטיבי, לפטר מאמן זר ואלגנטי שבנה את הקבוצה בקיץ וקיבל שבחים (לפחות על ההגנה), במאמן שאך זה פוטר מהקבוצה הגרועה בליגה המקומית? ולעשות את זה באמצע סדרת הפליי-אין, אחרי הפסד הביתיות? אבל זו היתה ההחלטה ששינתה את העונה. ההנהלה הרגישה שיש לה איכות כישרון נדירה בסגל, אבל זו מוגבלת ומוחבאת על ידי הגישה השמרנית של המאמן. זה גם לא היה כדורסל שמתאים רוח המועדון. הלו, זו חולוניה, במסורת של אלימלך הוא המלך. רוץ בן סוסי.
גיא גודס נראה היום כאילו נולד במועדון הסגול, ולא במועדון האחות האדום מחיפה. בתבונתו הוא בסך הכל שחרר את השחקנים לרוץ חופשי ולזרוק שלשה עם כל מבט פנוי, במהלך שמאוד דומה לשינוי שהכניס אבי אבן במכבי תל אביב. חולון הפכה לקבוצת קולג', ומשחקת לפעמים בסגנון כדוריד מסביב לקשת השלוש. לעיתים זה כדורסל קצת קשה לצפייה, אבל הוא מאוד יעיל, מחפה על היעדרו של גבוה דומיננטי, ומאפשר הגנות חילופים וכח אש מבחוץ שיש מעטים כמוהו בכל אירופה.
We made H-I-S-T-O-R-Y 👑🔝💜 pic.twitter.com/xLuMESzUfn
— Hapoel Holon (@HapoelHolonBC) April 12, 2022
לנצח עם (רק) תשע שלשות זה מאוד גבולי עבור חולון. ועם פיגור של 20 ריבאונדים (47:27) ובעיקר כמות גדולה של הזדמנויות שניות לצרפתים, זה נראה מאוד רע בחצי הראשון. אבל כשכל שחקן למעט קייזר יכול לקלוע שלשה בכל רגע, תמיד יש מישהו שמתעלה. הפעם מגי החזיר, ורגלנד לקח, במשחק שהיה העתק כמעט מדויק של המשחק הראשון של גודס בקבוצה, בו חזרה חולון מפיגור 17 באיסטנבול כדי לנצח את בשיקטאש ולהחזיר את הסדרה לחולון. שם זה התחיל, בצרפת זה המשיך, אבל זה לא נגמר. הדרך עודנה נפקחת לאורך. יש עוד מה להשיג. בילבאו, חולוניה בדרך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו