1. פתיחת עונה היא תמיד מרגשת. הכל מתחיל מחדש, כולם יוצאים מאותה נקודה ואפשר לחלום ולפנטז. עם כל הכבוד לליגות בעולם, ויש אינסוף כבוד, הליגה היחידה שבאמת מרגשת אותי, היא הליגה שלנו.
מדור פתיחת העונה המיוחד של "ישראל היום"
עונת 2018/19 היתה לא פשוטה. כישלון טוטאלי של הישראליות באירופה, חוסר תחרותיות בצמרת, ירידה מתמשכת ברמת הזרים, היעדר כוכבים מקומיים והמשך התרסקות מעמד המאמן.
היו גם דברים טובים כמו היציבות של האלופה ורמת האימון של ולדימיר איביץ', ההתקדמות של דור מיכה ודור פרץ וסיפור הסינדרלה של חדרה, אבל הם נעלמו באפרוריות הכללית של הליגה ובחוסר העניין שנוצר בעקבות הדומיננטיות חסרת התקדים של מכבי ת"א (כמובן, ממש לא באשמתה).
בניגוד לעונה שעברה, שעוד טרם שריקת הפתיחה היה ברור שאין תחרות אמיתית למכבי ת"א, העונה הדברים נראים אחרת. הנפילה של האלופה באירופה, יחד עם מהלכים טובים שביצעו בקיץ שלוש היריבות הפוטנציאליות שלה, נותנת תחושה שמאבק האליפות העונה פתוח, גם אם למכבי יש יתרון מסוים (בכל זאת, הם לקחו אליפות בפער של 31 נקודות).
הפועל ב"ש חיזקה משמעותית את הציר המרכזי שלה כשהביאה את השוער הטוב בליגה תוך ניצול טעות גדולה של בית"ר ירושלים בוויתור עליו, והבאת שני קשרים ישראלים נהדרים - דוד קלטינס ועדן שמיר, שחקנים עם אופי נהדר ופוטנציאל התקדמות גבוה. אם יוסיפו חיזוק נוסף לחלק הקדמי במקום קאריו, שהבאתו נועדה מראש לכישלון, הם בהחלט יוכלו לקרוא תיגר על התואר.
סגנית האלופה, מכבי חיפה, עשתה חיזוק נהדר בקישור ובהתקפה, כשבין היתר הביאה את זר העונה בפוטנציה, צ'יירון שרי. החלק האחורי עדיין משווע לבלם מוביל, אבל לראשונה זה שנים רבות, חיפה נראית כמו קבוצה שיודעת מה היא רוצה מעצמה.
בית"ר ירושלים, שגם היא מפנטזת על צמרת, הביאה שניים מהזרים האיכותיים בליגה - עלי מוחמד ולוי גארסיה - אבל הפציעה המצערת של הרכש היקר ביותר, מיכאל אוחנה, מהווה מכה קשה מבחינתה. מבחינה הגנתית, בית"ר יכולה לסמוך על יכולת האימון של רוני לוי, שיודע לסדר קבוצה טקטית מבחינה הגנתית, אבל היעדר העומק וההישענות על בן חיים המבוגר וקונטה הלא יציב מקצועית ובריאותית,עלולות להתברר בסוף הדרך כמשענת קנה רצוץ.
קלטינס. חיזוק נפלא עבור ב"ש // צילום: דני מרון
2. יש לי שתי תקוות מהעונה הבאה עלינו לטובה, ושתיהן כרוכות זו בזו. הראשונה, שבעלי המועדונים יתנו יותר אמון במאמנים שבחרו, כדי שיובילו את הקבוצות שלהם, ולא ימהרו להיפטר מהם מייד כשדברים לא מסתדרים. במצב נורמלי, מאמן הוא הגורם היחיד והמשפיע ביותר על קבוצת כדורגל (זה מוכח מחקרית), אבל מאמן שכל ההחלטות שלו מונעות מפחד, לא יוכל להביא את עצמו לידי ביטוי, ישחק רוב הזמן כדורגל הגנתי שירחיק את הקהל ולא ייקח סיכונים מחושבים, כמו סגנון משחק התקפי ושילוב של שחקנים צעירים מתוך המועדון.
וכאן אני מגיע לתקווה השנייה. הליגה שלנו אמורה להיות ליגת פיתוח. ליגה שנותנת הזדמנויות לשחקנים צעירים, מנסה לקדם אותם מהר ככל האפשר ולהוציא אותם לליגות טובות יותר. הרי אין לנו פה זרים יוצאי דופן (ולא יהיו אם מועדונים לא יגדילו תקציבים ויתחילו לשלם דמי העברה), ואנחנו לא בדיוק משופעים בשחקנים מקומיים נטולי תחליף.
אין שום סיבה ששחקנים בני 17 ו־18 לא יקבלו דקות משחק משמעותיות. הלחץ הנוראי על המאמנים, היעדר אומץ וחזון של בעלי הקבוצות וקיבעון מחשבתי מצד ההתאחדות (מחסור בתמריצים להשקעה במחלקות נוער ושילוב צעירים, היעדר קבוצות שניות ועוד) גורמים לכך שגם בגביע הטוטו, סוג של משחק הכנה משודרג עם קהל, כביכול נטול לחץ, אנחנו כמעט לא רואים שחקנים שנולדו במילניום החדש.
רק סמלי הוא שביום ראשון האחרון שבו שוחקו שני משחקי חצי גמר גביע הטוטו בישראל, ובהם שותף רק שחקן מקומי אחד משנתון 2000 (יובל לוין), מוחמד איהטרן בן ה־17, הבקיע שער בכורה במדי איינדהובן, אימפריה הולנדית, ואדוארדו קמבינגה בן ה־16 בישל שער ניצחון לראן מול פאריס סן ז'רמן (שגם אצלה ישב בלם שנתון 2002 על הספסל).
נכון, סביר להניח שקמבינגה ואיהטרן יותר מוכשרים מילדי ארצנו, אבל גם הליגות שהם משחקים בהן חזקות בהרבה. ההבדל הוא בהשקעה, בחזון ובאומץ של המועדונים והמאמנים לתת לילדים את הבמה. בסופו של יום, מי שירוויח מכך, יהיה הכדורגל שלנו.
אוזן ב-2007. זיכרונות מהקופסה // צילום: עמי שומן
3. כל שנה לפני שהליגה נפתחת, אני נזכר בהתרגשות הגדולה שעטפה אותי בילדותי רגע לפני שריקת הפתיחה. הציפייה למוספי פתיחת העונה שהייתי שותה בשקיקה כל מילה בהם, הציפייה שהעונה הכל יתחבר וההתרגשות מההגעה המחודשת לקופסה. שנים רבות חלפו, הדשא בקופסה התחלף בבניינים, אבל ההתרגשות עדיין שם. כי אולי היא לא הכי יפה, לא הכי איכותית ולא משוחקת על הבמה הכי מפוארת, אבל אהבה ראשונה לנצח תהיה הכי מרגשת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
