האהדה לבית"ר ירושלים עוברת אצלנו בירושה. אבי היה פוקד את ימק"א, ואני זוכר את עצמי בטדי כבר בגיל 6. אבא שלי לימד אותי שבחיים לא צריך לפתח יותר מדי ציפיות כדי לא להתאכזב, בטח לא בכדורגל. תמיד בעונות שבהן לא ספרו את בית"ר ירושלים הפתענו עם זכייה בגביע או עם אליפות מתוקה, אבל דווקא בשנים שבהן היה הרבה רעש והעונה נפתחה בקול תרועה דברים לא הסתדרו, וכולנו זוכרים היטב איפה סיימנו את העונה עם הצגת השחקנים תחת גד זהבי או בגלאקטיקוס.
משה חוגג עושה הכל כדי להפיח תקווה חדשה בקרב האוהדים. הקאדר העונה עם בניון ואוחנה מלמעלה הוא משהו שכל אוהד בית"ר חלם עליו. אין לי ספק שהולכת להיות עונה מרתקת. ראיתי את כל משחקי האימון וגביע הטוטו וזה נראה טוב, אבל עדיין אני חושב שאנחנו צריכים לבוא צנועים ולא לחשוב על אליפות. עדיף לבוא קטן ולצאת גדול.
קטונתי מלתת טיפים לבניון או לאוחנה, אבל נראה לי שבשביל להילחם על מקומות 2-1 עלי מוחמד צריך לידו איזה שחקן קישור טוב כמו בואטנג ועוד חיזוק להגנה.
אני לא חושש מהנתק שיש בין "לה פמיליה" לחוגג. אני חושב שהם התבגרו ושכמה ילדים שצעקו באימון הפתיחה נגד מוחמד הם לא כל "לה פמיליה". בכל שבוע אני מקבל מחברים בארגון פניות לגבי ילדים שזקוקים לעזרה ואיך אפשר להירתם לנושא, אבל את הדברים האלה לא מסקרים. אין בארץ תצוגות עידוד כמו שהם נותנים. אלה דברים שרואים רק בארגנטינה, בדורטמונד ובליברפול, אבל את הגזענות צריך לשים בצד. לכדורגל באים מאהבה, ואני מקווה שגם אני אוכל להביא את הילדים שלי בעתיד לטדי וליהנות נטו מכדורגל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
