מראה מראה שעל הקיר, מי הקבוצה הטובה בעיר? אני לא מבין מה ההפתעה. זה שהקבוצה שניצחה בשני המשחקים האחרונים ביניהן, מנצחת גם בשלישי? מה פה בושה למכבי? בגלל שיש לה תקציב גדול פי 10? לא כסף וגם לא כישרון מייצרים קבוצה. מה כן? מאמן מייצר קבוצה. מחויבות מייצרת קבוצה. איזון מייצר קבוצה. וחיבור מייצר קבוצה מנצחת.
לכן צדק דני פרנקו: הפועל תל אביב היום היא קבוצה טובה יותר ממכבי תל אביב. מכבי מועדון גדול, משחק באירופה, ניצח את צסק"א רק לפני חמישה ימים. אבל אפשר לומר ללא מורא: הפועל קבוצה טובה יותר. בעיקר כי הפועל קבוצה, כלומר שלם הגדול בהרבה מסך חלקיו. ומכבי בקושי מגיעה לסכום חלקיה, עם תפוקה שולית פוחתת ולעיתים שלילית של חלק ממרכיביה. זה מה שהיה להוכיח, ופרנקו הוכיח את זה על המגרש.
מספרים על דני פרנקו מחולון לון לון: אני עוקב אחרי הקריירה של דני פרנקו כבר 30 שנה, מאז שאימן את קבוצת הקט סל של הפועל חולון במגרש החוץ של אולם הפחים. איזו דרך מעניינת עבר. בנה את ביתו באוסישקין, למד מיהושע רוזין הגדול והתחבר בנשמתו להפועל תל אביב, ואז יצא לנדוד, ללמוד, והתחיל לייצר תארים. האליפות הראשונה של ירושלים, הגביע הראשון של חולון. אימן שנים את הנבחרות הצעירות.
כשאני מסתכל עליו אני תמיד רואה את ג'ף ואן גנדי. לא רק בגלל הדמיון החיצוני. אלא בזכות ההבנה העמוקה של המשחק והיכולת לנתח מצבים באופן מדויק ואנליטי. רק לפני 14 חודשים התפטר מנהריה לפני שירדה ליגה. והנה הוא על גג העולם והאולם. נפלאות הן דרכיו של מאמן כדורסל, שישוב על נדנדה של ריגושים והישגים שמתחלפים בתהומות ואכזבות. לכן חשוב ליהנות כשאתה למעלה, ודני עכשיו נהנה. אבל יודע שהמשימה לא הושלמה.
שחקני אופי בסרט של הפועל: פעם הזמנתי את מוטי דניאל להרצות לשחקנים צעירים בקייטנת כדורסל בחופש הגדול. מוטי שאל אותם: "מה התכונה החשובה ביותר של שחקן צעיר, שתהפוך אותו לשחקן כדורסל בעתיד?". הילדים הפציצו אותו: התמדה, עבודה קשה, ריכוז, לא לוותר... "נו, אז איך קוראים לכל זה יחד?". אחרי חצי שעה של ניסיונות מוטי צעק עליהם: " א ו פ י !!". והפועל זה קודם כל אופי.
גיל בני הוא עלוקה הגנתית שנצמדה לווילבקין ומיררה לו את החיים. עידן זלמנסון עמד חזק מול ז'יז'יץ' ולא מצמץ. את בר טימור אני עוד זוכר כשזכה בגמר בתי הספר התיכוניים במדי הריאלי חיפה, שם למד יפה יסודות ממאיר קמינסקי. הוא דוגמה מושלמת לשחקן שמצליח למצות מקסימום מכישרון כדורסל מוגבל, בזכות אופי ותבונה. התחיל בהפועל אצל ארז, ניסה באירופה ונכווה, סבל מריבוי הזרים ומעודד קטש בירושלים, וסוף סוף מצא את מקומו, את המועדון שמתאים לו, ואת המאמן שמאמין בו ומוציא ממנו את היכולת והחיוך. והנה גם הוזמן חזרה לנבחרת. אחלה בר.
והאקס פקטור של הישראלים הוא איגור קולשוב. הוא חזר ממכללת פלורידה כהבטחה גדולה, אבל לא הצליח לממש. השחרור שלו מראשון היה מצד אחד הכרזת כניעה של פרי, אבל גם החתמה מבריקה של פרנקו. השלשה בסוף המחצית, המסירות החכמות, מחליף ברמה גבוהה כזו משנה קבוצה.
זרים מחוזרים: ואחרי כמה שנות שיממון, הפועל בחרה זרים טובים שמשלימים אחד את השני. ג'וש אוונס הצליח להזכיר את ג'סטין טילמן הקאנון שהשאיר את הפועל בליגה בעונה שעברה. ג'יי פי טוקוטו הוא מיס מצ' אולטימטיבי, ושחקן שמתמחה באיזור בין קשת השלוש לרחבת השלוש, הפרימטר. זוהי אמנות נכחדת אבל חשובה, לקלוע ג'אמפרים קצרים, סלי שתי נקודות שאינם ליי אפ ולא שלשות. וכולו למען הקבוצה, וריבאונדר מצטיין. זה ערך מוסף קריטי. ג'יימס יאנג שחקן שביר, כל השתרעות שלו על הפרקט עוצרת את הדופק של פרנקו וההנהלה, אבל איזה קלעי, לוחם, ריבאונדר.
גולדן בראון: בערך פעם בשבע שנים מגיע לליגה שלנו שחקן כמו ג'ייקובן בראון. ומשמח מאוד שהוא נהנה כאן ונשאר לענג אותנו. מסוג השחקנים שאתה מוכן לשלם כסף כדי לראות, מאלה שהופכים כל משחק לחוויה. וכל אוהדי הכדורסל ובעיקר פרנקו, צריכים להודות ל.. הפועל ירושלים, ששמרה עליו בסגל כשהיה פצוע, החזירה אותו לשחק, ואז שחררה אותו.
איך משחררים קוסם כזה? טוב, הם גם שחררו את כריס ג'ונסון. אבל האמת שזה היה הימור מצד הפועל תל אביב, בגלל פריכותו ופציעתו הפוטנציאלית. אבל כשהוא בריא ומחייך זה קסם על המגרש. וכולו מלא אהבה לקבוצה ולמשחק, כיאה למי שנולד בחג האהבה, וקלע 30 נקודות ביום הולדתו. ההשוואה המתבקשת שלו לסקוטי ווילבקין מרתקת: בראון קולע מתוך המשחק הקבוצתי, ווילבקין קולע לבד.
בראון תמיד עושה את הפעולה הנכונה עבור הקבוצה, סקוטי בעיקר עבור עצמו. סקוטי עצור ומסוגר, בראון מחצין רגשות ומחייך. שילוב של קלאס טופ יורוליג עם פלייגראונד טראש, אלגנטי ומסוגנן שנותן גם קפיצות לשלטים כשצריך. וזה ממכר, וזה מדבק, וזה חומר שממנו עשויים מנצחים ונכתבות אגדות.
ערב כחול עמוק: אין כרגע טעם לנתח מקצועית את המשחק של מכבי תל אביב בדרבי. היא קבוצה לא מאומנת שלא מוציאה חלקיק מהפוטנציאל שלה, היא קבוצה שבנויה רע, עם יותר מדי זרים בינוניים וסביב כוכב שלא משפר את האחרים סביבו. הכל כבר נכתב כאן, כולל חוסר ההתלהבות שלי מהניצחון על צסק"א.
מאז עזיבתו של דיוויד בלאט המועדון לא הצליח להעמיד מאמן בשיעור קומה, וקבוצה שתכבד את מעמדו באירופה. ובגלל גחמותיה של מכבי לשחזר את ההצלחות של רלף קליין, פיני גרשון ובלאט באירופה, הליגה הישראלית משלמת בחוקי זרים מרובים והקלת מס שערורייתית. אם מכבי תל אביב תשתמש בכאב על ההפסד בדרבי, ותשנה את האסטרטגיה שלה באופן קיצוני, אולי יצא שכרה בהפסדה.
אם תדע למנות מאמן ישראלי טוב, להחתים רק ארבעה או חמישה זרים מצוינים ולהתבסס על הישראלים הטובים, אולי היא תצא לדרך חדשה. כרגע, היא אפילו לא מועמדת לאליפות המקומית. אז נכון שגביע הוא משחק אחד, ואנחנו הולכים לסדרות. אבל הפועל ניצחה את מכבי בשלושה משחקים תוך כמה שבועות. ממש כמו בסדרה. וכרגיל, היינו מצפים לשמוע מילה מהמנהל המקצועי שבחר את המאמן ובנה את הסגל. אבל שוב כרגיל, תקוותינו יתבדו.
מבט לגמר: אז למרות פיצול חצאי הגמר, מפעל הגביע עדיין רומנטי ומחובר לישראליות. האנדר דוג (לפחות לפי ההימורים) ניצח את הפייבוריט. שני מאמנים חכמים ואמיצים ייפגשו בגמר. שניהם התחילו את צעדיהם ולמדו כדורסל באולם הפחים. ומה שלא קיבלנו בחצי הגמר צריך לקרות בגמר. הוא חייב להיות עממי.
הקבוצות ימלאו חצי היכל, ואז חשוב להזמין שחקנים ומאמנים ותיקים, להביא מחלקות נוער, להביא באוטובוסים ילדים מהפריפריה, ואת כל מי שהכדורסל הישראלי יקר לו. שיבואו לראות את יאיר קרביץ ושון דוסון, את בר טימור ועידן, את איגור וגיל ולוטן. זו עונה מיוחדת במינה.
ימים אדומים: לפני 11 שנה הפועל תל אביב שיחקה בליגה הלאומית, והגיעה לחצי גמר הגביע. אני זוכר את המשחק הזה לפרטי פרטים, גם כי את נתניה שמנגד אימן אריק אלפסי האהוב ז"ל. הפועל הפסידה בתוצאה הקלאסית 78:77, מקליעת עונשין של אדריאן בנקס, אוהדיה הפליאו בשירי מלחמות ושואה, התקוה לדרבי בגמר נגדעה, והפועל עלתה ליגה בעונה שאחרי. אבל הזיכרון הכי חזק היה החולצות של האוהדים האדומים, עליהן נכתב סדר העדיפויות של המועדון: "לעלות לליגת העל", "לקחת אליפות" – נכתב בקטן. אבל בכותרת – בשורה הראשונה, הערך העליון: "לנצח בדרבי".
לנצח את מכבי בדרבי היא שאיפת העל של הפועל. יותר מאשר לקחת אליפות, זה עדיין ההישג שמדרבן את המועדון וצרוב ב- DNA שלו. אבל נדמה לי שגם האופטימיים ביותר בין האוהדים שהדפיסו את החולצות ההן, לא חלמו לנצח את מכבי בשלושה משחקים רצופים, כולל במשחק הכרעה לקראת תואר. אולי זה יעזור להם להשתחרר מהשנאה למכבי, ולהתרכז באהבה, שמפיצים דני פרנקו, ג''יקובן בראון, וכל הקבוצה סביבם. חג אהבה שמח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו