1 זו היתה שנה אולימפית פורצת דרך עבור הספורט הישראלי, עם שתי מדליות זהב יוקרתיות בענפים חדשים ומהחשובים ביותר במשפחה האולימפית. בטוקיו 2020 הציגה המשלחת הישראלית את ההישגים הטובים ביותר שלה במשחקים האולימפיים, מול יציעים ריקים ועם מסיכות על הפרצוף בפודיום (אלא אם כן קוראים לכם נבחרת ישראל בג'ודו ואתם עושים שכונה גם בטוקיו).
לקראת סוף השנה התרחשו שני אירועים חשובים, ושניהם קשורים בנשים: יעל ארד מונתה ליו"ר הוועד האולימפי הישראלי, ואנסטסיה גורבנקו הפכה להבטחה הכי גדולה לקראת פריז 2024.
2 ההצגה של השחיינית בת ה־18 באליפות העולם בבריכות קצרות לא הפתיעה איש, אבל הציבה גם אצל חובבי הספורט הממוצעים ציפיות בשמיים. האם ישראל יכולה לשבור עוד תקרת זכוכית עם מדליה באחד משני הענפים היוקרתיים ביותר במשחקים האולימפיים? השנה האזרחית שחלפה נותנת הרגשה שכן. אם לא יהרסו אותה, אם יעבדו איתה נכון, אם יקשיבו לה, כי היא יודעת לפעמים הכי טוב עבורה. הפעם, כשעין הציבור כבר נפתחה ותעקוב אחריה מקרוב, נצטרך לראות אם יש לנו כאן עוד ישי עוליאל או שמא באמת ספורטאית של פעם בדור.
3 אם להתעכב רגע על המדליות, נראה שתמו הימים שבהם הצלחה אולימפית היתה מתורגמת ישירות להצלחה כלכלית רחבת היקף: שגיא מוקי עם עוד תחרות מאכזבת ועם מדליה בתחרות הקבוצתית מחזיק ביותר ספונסרים מזוכה הזהב בהתעמלות, ארטיום דולגופיאט. הוא גם עומד לככב בסדרת טלוויזיה בינלאומית.
דולגופיאט, שמתרגל מהר מאוד לחיים באזרחות בדרך לעוד משחקים אולימפיים וכבר מכוון למדליה נוספת (בזמן שבג'ודו תקועים בטיקטוק), מוכיח שבישראל אוהבים ספורט, אבל אוהבים בעיקר סיפור טוב ואת הילד של השכנה ממול. מה לעשות שמדליית זהב במקצוע הכי יוקרתי שיש לא באמת מספיקה.
אבישג סמברג, מדליסטית ארד שאמורה לכוון לקהל צעיר עם חזות מרעננת, בעיטות חזקות ונחמדות טבעית, לא מככבת על שום אריזת דגנים. אולי זאת הקורונה שרוקנה את הכיסים לכולם, אולי הציבור הישראלי מעוניין בכוכבים האולימפיים שלו פעם בארבע שנים, לא יותר מזה. ושוב עולה השאלה: אם המשחקים הללו לא היו נערכים בשנת קורונה, איך היו נתפסות המדליות אצל הציבור ואצל המפרסמים? כרגע הם כבר זיכרון רחוק שמופיע רק בסיכומי השנה, ובהמשך בשאלות טריוויה.
4 יו"ר הוועד האולימפי הבינלאומי, תומאס באך, לא יכול היה לחזות את כמות הסערות שיפגשו אותו בקדנציה שלו: הקורונה, מלחמת סין־ארה"ב, פרשת הסימום בספורט הרוסי, פרשת האונס בנבחרת ההתעמלות האמריקנית, ומה לא. מרוב לחץ, באך קיבל החלטה אחת דרמטית, שאולי תהיה ההבדל בין צל"ש לטר"ש או להפך: להעניק מראש לשתי מדינות את המשחקים האולימפיים: לפריז ב־2024 וללוס אנג'לס ב־2028. הדבר גרם לכך שאת טוקיו לא היה אפשר לדחות, המשחקים נערכו ללא קהל, נראו רע בטלוויזיה - והציקו לתושבים המקומיים. ספק אם המשחקים הללו ייזכרו בכלל, אלא אם כן אתם גרים כמובן ב... ישראל.
5 אם להתעכב לרגע על הזווית הבינלאומית, הרי שמשחקי החורף הצפויים בחודש הבא בבייג'ין הם עוד פיאסקו מסתמן בתקופתו של באך. הוועד האולימפי הבינלאומי, שהגיב באיטיות ובצורה מסורבלת על פרשת היעלמותה של הספורטאית פנג שוואי במדינה שאמורה לארח משחקים בינלאומיים, נתפס בעיניים מערביות כמי שעושה הכל כדי לקדם את הסינים וללטף אותם - רק שלא יתעצבנו, גם כשברור שהעולם שוב מותקף על ידי נגיף הקורונה.
ההסכמה הגורפת בעולם המערבי ובכלי התקשורת הבינלאומיים היא ש־2022 תהיה שנת הסינים: משחקי החורף, האוניברסיאדה ומשחקי אסיה - כולם על אדמת המדינה שהביאה לעולם את הקורונה והעלימה ספורטאית רק כי התחשק לה.
מאידך, רוסיה רואה בעצמה קורבן נוכח העובדה שהאמריקנים זכו להנחה גורפת על אונס המתעמלות - ועוד מקבלים פרס בדמות כניסת ענפי האקסטרים למשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס, במקום הרמת המשקולות והאיגרוף שמזוהות עם הגוש המזרחי. אם לכולם יש ביקורת על באך, אולי הוא בכל זאת עושה משהו נכון, אבל מצד שני הוא יכול להיכנס לספרי ההיסטוריה באופן שאיש לא תכנן עבור הגרמני הנחמד, שמנהל כבר משחקים אולימפיים שניים בתוך המגיפה הגדולה ביותר של מאה השנים האחרונות. מי יכול להבטיח מה יהיה בפריז 2024?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו