החגיגה לא נפסקת // דניאל לוי, לונדון
יש בקרים בחיים שאליהם אתה מתעורר עם רף ציפיות כל כך גבוה, שמצד אחד אתה לא רוצה שהדקות יעברו. מצד שני, אם חיכית למשהו כל כך הרבה זמן והוא כל כך נגיש, אתה רוצה להגיע לשיא כמה שיותר מהר.
אמנם את השורות האלה אני כותב כחלק מעבודתי, אבל ארשה לעצמי לדבר על המשחק כמו אוהד. אוהד שיושב מגיל צעיר וחולם להיות ברגעים הכי גדולים שיכולים להיות לאוהד כדורגל, שמבין כי הכדורגל יכול לקחת אותו, וכבר לקח אותו בעבר, לאושר גדול. אמיתי. טהור.
אוהד כדורגל שמחזיק בכרטיס לגמר אליפות אירופה שמתקיים בלונדון, ואחת הנבחרות שמשחקת בה היא המארחת. והיא לא עוד מארחת - היא אנגליה. לשמחתי, הייתי בכמה משחקי כדורגל בחו"ל, בין השאר בארגנטינה, בברזיל, בהולנד וברוסיה. כל אחת מהמדינות בטוחה כי אצלה הומצאה הפנאטיות. אז תנו לי לסגור לי ולכם פינה קטנה - אין תופעה כמו האנגלים.
שלושה ימים שלמים חלפו מאז ההעפלה לגמר, ונראה שהכל פה מבעבע יותר ויותר. גם בסופ"ש ה"שקט", שבו הם היו צריכים להטעין מצברים, המסיבה נמשכה. בשום מקום אחר לא ראיתי כמות כזו גדולה של אנשים מסתובבים עם חולצת הנבחרת ביום שאין להם משחק. בשום מקום אחר לא ראיתי חבורות של אנשים יושבות בברים באמצע היום ושרות שירי עידוד, כאילו הארי קיין כבר הניף את הגביע בוומבלי.
לאחר כמה ימים ברחבי לונדון הבנתי. האנגלים לא אוהבים כדורגל. הם מאוהבים בו. הם נותנים בשבילו הכל, הם מקדישים לו את הנשמה - ולא דורשים לקבל בחזרה. אולי זה קורה גם במקומות אחרים, אבל לא בעוצמות האלה. זו הסיבה שבמשך כל כך הרבה שנים, אחרי כל תבוסה, הדחה קשה בטורניר גדול, ותקוות שהתנפצו - הם מגיעים שוב ושוב לתמוך. זו הסיבה שאנשים, שנראה שהם כל כך מלאי תאווה לשמחה באשר היא, הפכו את העיר אחרי ההעפלה לחצי לקרנבל הגדול ביותר שראיתי.
עם כל זאת, המקומיים מלאי הגאווה רוצים - סוף־סוף - להיות גאים לא רק במי שהם ובמה שהם עבור הנבחרת שלהם. הם רוצים להיות מלאי גאווה גם על הישגים. שיוכלו להסתכל על שאר המדינות, להרים את הראש - ולהגיד שמדינת הכדורגל גם זוכה בתואר. הגיע הזמן שהלב שנשבר כל כך הרבה פעמים, יהפוך לאחד. בהצלחה אנגליה. אני איתך.
גם סבתא של אשתי מחכה // תומאסו ג'ונטלה, רומא
הסבתא בת ה־93 של אשתי התקשרה אלינו מהכפר שבו היא גרה בהרים, ובפיה היתה שאלה אחת דחופה: איך היא מכוונת את הטלוויזיה הישנה שלה כך שהיא תוכל לראות את "ה־משחק" ביום ראשון. המונח "ה־משחק" הפך להיות שם שגור בימים האחרונים כדי לתאר את גמר היורו ביום א'. השאלה שכולם שואלים זה את זה היא "איפה תראה את ה־משחק?".
אף אחד כבר לא שואל "מה אתה עושה בסוף השבוע?". כולם, ללא יוצא מן הכלל, מתעניינים רק בדבר אחד: "ה־משחק". בשעה 21:00, שעון מקומי, לא תהיה נפש חיה ברחובות. מבתי קפה למקומות עבודה, כולם מדברים רק על זה. אף אחד כבר לא מזכיר את סוגיית הקורונה, אלא רק את מה שהנבחרת הלאומית האהובה, שמוכרת בתור ה־Azzurri, תעשה באצטדיון וומבלי.
דגל איטליה מופיע בכל מקום ברחובות וזה די נדיר עבורנו, כי, בכל זאת, אנחנו מדינה שעדיין מתקשה לבנות פטריוטיות במובן החיובי והמאחד של המילה, 80 שנה אחרי הפאשיזם. אבל בזכות היורו והכוח האדיר של הכדורגל, הכל קל יותר עכשיו.
"ה־משחק" יהיה חגיגה אפילו לפני שתישרק שריקת הפתיחה. כולם מתכוונים לישון שינה עמוקה אחר הצהריים, כדי שיוכלו להיות אנרגטיים באירוע הגדול. אווירת החגיגיות והאנרגיות ברחובות יהיו כמו בחג המולד. יש לנו כריסמס קיצי, או אפילו סילבסטר בסגנון קיץ. יהיה מסך ענק בפיאצה דל פופולו ברומא וגם ליד הקולוסיאום, אף שיהיו הגבלות שונות בגלל המגיפה.
כולם דבוקים למסכים במהלך הטורניר הזה. שמונה מתוך עשרה איטלקים צפו בחצי הגמר נגד ספרד, גם אם לא ידעו לומר אפילו שם של שחקן אחד - הם ראו בטורניר הזה מפלט של תקווה חדשה לעתיד טוב יותר, אחרי שנה וחצי של קורונה ושל סגרים. עד לפני חודשיים היינו עדיין תחת עוצר ומוגבלים במספר האנשים שאנחנו יכולים להיפגש עימם. הסתכלנו בקנאה על הישראלים המשתזפים בחופים ומסירים מסיכות. ועכשיו, על רקע כל הקשיים האלו, אף אחד באיטליה לא יכול שלא להתאהב בנבחרת הלאומית שלנו, גם אם היא נטולה שמות כמו באג'יו, דל פיירו וטוטי.
היום במהלך המשחק, כל מי שיסתכל על רחובות ברגמו יראה מחזה שרק לפני כמה חודשים היה בגדר חלום: במקום משאיות של גופות קורבנות הנגיף, הוא יראה דגלים, שמחה וחגיגות. ללא קשר לתוצאה של המשחק, זו תמונת הניצחון.
הכותב הוא עיתונאי ברשת Rai
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו