מיליוני ישראלים מחכים כבר שבועות ארוכים ומורטי עצבים לבואו של ספטמבר. חודש שבו הדברים שיקרו לא רק ישפיעו על מצב הרוח, אלא גם יכולים לקבוע איך העתיד שלנו ייראה. ומבלי להיכנס לענייני בית המשפט העליון, זה נחמד שסוף־סוף גם הישראלים עלו על העגלה שעשרות מיליוני אמריקנים רוכבים עליה בכל שנה מחדש כבר דורות. רק שאצלם, בפרפרזה על דבריו של המאמן האגדי ביל שנקלי, זה לא עניין של משבר חוקתי, וגם לא של חיים ומוות. זה הרבה יותר גדול מזה - זה פוטבול.
תחילת עונה ב־NFL - וזאת של 2023 יוצאת לדרך היום בלילה, כשהאלופה הקנזס סיטי צ'יפס תארח את הדטרויט ליונס למשחק פתיחת העונה החגיגי - היא אולי האירוע התרבותי השנתי הכי משמעותי עבור החברה האמריקנית. "אשתי יודעת שעכשיו היא צריכה למצוא סידור לעצמה לכל יום ראשון עד ינואר", אמר לי פעם קולגה מפילדלפיה על המשמעות של פתיחת העונה עבור התא המשפחתי. ועוד לא אמרנו מילה על פנטזי פוטבול ועל מה שהוא עושה למערכות יחסים.
קבלת הפנים של נובאק ג'וקוביץ' בארצות הברית // מתוך אינסטגרם
הסיבות מאחורי העובדה שפתיחת העונה היא אירוע כל כך מכונן בלוח השנה הן רבות, זה ברור. זה אף פעם לא רק דבר אחד, והפוטבול כמשחק וה־NFL כליגה מחוברים בעבותות להיסטוריה של רוב הערים והקהילות הכי גדולות בארה"ב.
אבל יכול להיות שמעל לכל, הסיבה לכך שהקיק־אוף של עונה חדשה הוא נקודת מפתח כל כך קריטית בלוח השנה של כל כך הרבה אנשים, היא מילה אחת: תקווה.
"פוטבול הוא תקווה", כתב מוקדם יותר השבוע ג'יימס דייטור מ"SBNation" בטור מצוין במיוחד. "הזדמנות לראות את הקבוצה שלנו משנה את גורלה. ערים, מדינות, אזורים שלמים תולים את תקוותם באפשרות להשתפר, להגיע לפלייאוף, אולי אפילו להפסיד כל כך הרבה על מנת שאפשר יהיה לבחור בדראפט שחקן שישנה את גורל המועדון. הכל בספורט סובב סביב תקווה במשהו".
מרגש, נכון? כן. אבל את הפסקה הזו אפשר גם לקרוא בצורה קצת יותר ביקורתית. ולשאול, למשל, "רגע. במה זה שונה מענפי ספורט אחרים? מה, אוהדי מכבי חיפה לא חיים מתקווה לתקווה?". ובכן, האמת היא שכן, זה שונה. ההבדלים גדולים.
ב־NFL, בזכות הטבע של המשחק (והיכולת של קוורטרבק עילאי אחד לשנות את העתיד של קבוצה שלמה) ובזכות המבנה של הליגה עצמה - עם דברים כמו תקרת שכר קשיחה, דראפט, עונה קצרה ושיטת פלייאוף של נוקאאוט - הליגה הזו מאפשרת לכל קבוצה לקוות למשהו, בכל רגע נתון. המהירות שבה קבוצות עולות מתחתית הליגה לצמרת ומתרסקות שוב בחזרה לתחתית, לעיתים בתוך כמה עונות בודדות, היא משהו שלא יכול לקרות בכדורגל האירופי. שם יש קאסטות. הדרך היחידה לעלות קאסטה היא אם איזו משפחת מלוכה קנתה את הקבוצה שלך. והדרך היחידה לרדת קאסטה היא מעונשים של קנסות ושל הורדות ליגה. ולעיתים גם זה לא מספיק כדי לעצור את הכוח של המסורת ושל ההיסטוריה (למשל - יובנטוס, ריינג'רס ורבות אחרות).
התקווה הזו מתבטאת גם במשחק עצמו: אפילו בפיגור של 11 נקודות פחות מ־2 דקות לסיום, ובמצב של 29 יארד בדאון רביעי - עדיין תיאורטית יכול להתרחש מהפך. וכמובן, חשוב להזכיר שבטבע שלו, משחק הפוטבול קובע שכל שחקן הוא קריטי לכל מהלך. "כל אינץ' נחשב" (היי, אל פאצ'ינו), כל שחקן משנה. בכל רגע הכל יכול להשתנות. איך אפשר לעמוד בפני הפיתוי הזה?
במובן מסוים, ואת זה כותב לכם אוהד ווסטהאם מושבע, לעקוב אחרי קבוצת כדורגל אירופית זה קצת יותר דומה לבייסבול האמריקני. רוצה לומר, זו פעילות שעושים מתוך אנרציה. חיים משבת לשבת. זה ה־national pastime. כן, יש עליות וירידות, ויש רגעים קסומים וקשים. אבל האש שמניעה את האהדה הזו היא יותר סוג של אש תמיד. פחות להבות שמתעתעות בך, שורפות אותך ופתאום משאירות אותך לקפוא.
נהוג לומר על תופעות כאלה ש"זר לא יבין זאת". אבל אם בא לכם קצת אסקפיזם מענייני בג"ץ - כל סנאפ שמגיע לידיים של פטריק מהומס הוא חתיכת סיבה לתקווה. היי, אפילו בדטרויט ליונס נרגשים לקראת העונה החדשה. וזו קבוצה שלא ניצחה משחק פלייאוף מאז 1991. אז אם הם יכולים - מה זה בשבילכם לקום באמצע הלילה בשביל מנה קטנה של תקווה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו