מייקל מאלון היה מאד הוגן עם העיתונות במהלך סדרת הגמר כשלקח קרדיט על בחירת דראפט אחת שלו ולא לקח על האחרת. הוא לא לקח קרדיט על ניקולה יוקיץ׳. ״מי שאומר לך שהיה לו איזשהו מושג קלוש לגבי מה שהולך לקרות מדבר בולשיט״, הגדיר. לעומת זאת, הוא דיבר על הרוקי שלו כריסטיאן בראון, שהביא תרומה דרמטית לניצחון במשחק 3 עם 7 מ-8 מהשדה. ״הוא היה אלוף בתיכונים. הוא היה אלוף במכללות. לכן בחרנו אותו״, אמר מאלון.
זה בדיוק העניין. כריסטיאן בראון היה בחירה 21 לקבוצה שכבר הייתה טובה. בבחירה ה-21 של קבוצה טובה הציפיות הן רק מנטליות: עבודה והגנה. קל לבדוק את זה. לבראון אין קליעה טובה במיוחד, אבל הוא יותר אתלטי משהוא נראה (במלים אחרות: הוא לבן עם ניתור). לכן אני סקרן לראות למשל את שחקני קונטיקט ג׳ורדן הוקינס (צלף) ואדמה סנוגו ממאלי. סאנוגו צם כל יום ברמדן תוך שהוא השחקן המצטיין בטורניר המכללות. האם הוא הכריסטיאן בראון הבא?
את הציבור כמובן מעניין מי הניקולה יוקיץ׳ הבא. כלומר לא מי ייגנב במקום ה-41, אלא מי יכול להיות השחקן הטוב ביותר באלופה. אז בואו נבדוק מי השפיע על זהות האלופה בעשור האחרון מלבד לברון: סטף קרי שנבחר שביעי, קוואי לנארד שנבחר 15, יאניס אנטטקומפו שנבחר 15 וניקולה יוקיץ׳ שנבחר 41. אצל כולם נעשו תהליכים ארוכים מאד, מלבד קרי שהיה ידוע כפנומן אבל נבחר נמוך בגלל פטפטת ״האתלטיות״ של פרשנים. השאר נבחרו נמוך.
הבעיה עם התהליך היא לא הסבלנות, אלא החוקים. חוקי ה-NBA קובעים היום שני דברים: מותר להבחר בדראפט החל מגיל 19, והחוזה הראשון הוא ל-4-5 עונות. אף אחד מהתהליכים הללו - קרי, יוקיץ, קוואי, יאניס - לא היה מוכן לפני העונה הרביעית (למרות שלנארד נבחר MVP של הגמר בזכות משחק הגנתי). אז יש חור מאד ברור בתהליך של הכשרת שחקן שנבחר גבוה בדראפט לבסיס לאלופה: יש לו אפשרות לעזוב לפני שהוא או המועדון יהיו טובים במיוחד.
המועמד להיות שחקן כזה - ויקטור וומבניאמה מצרפת - ייבחר הפעם כמובן ראשון. הוא המבחן. אבל במאה ה-21, גם קבוצתו ואפילו מאמנו האגדי במבחן. יש להם 3 שנים לשכנע את וומבאניימה שהם הדבר האמיתי.
שני שחקנים מעניינים מאוד שצפויים להבחר בעשיריה הראשונה הם התאומים הזהים אמן ואוסר תומפסון. הם משקפים ניסוי בכדורסל האמריקאי. כשקובי בראיינט אמר ב-2015 שאירופה מכשירה את השחקנים יותר נכון מאשר האמריקאים, הביטו עליו כתמהוני. במעבר חד קדימה - חמשת זוכי ה-MVP באחרונים הם לא אמריקאים. השיטה בה כוכב תיכונים יקבל מלגה במכללות וכוכב מכללות ייבחר בדראפט יוצרת אובססיה לניצחונות ולסטטיסטיקות אישיות - לא לעבודה יסודית.
אבל ארצות הברית מגיבה. זה התחיל עם ליגת הפיתוח של ה-NBA עצמה שהשתפרה מאוד. גם היא השפיעה עמוקות על גמר ה-NBA, כאשר שורה מבוגריה שיחקו במדי מיאמי. בשנתיים האחרונות נבחרו שלושה שחקנים מהליגה הזו בעשירייה הראשונה.
התפתחות אחרת
אמן (ייבחר קצת לפני אחיו) ואוסר תומפסון הם התפתחות מסוג אחר. אוברטיים-אליט overtime elite היא חברת מדיה עם ליגה פרטית באטלנטה שמגייסת את השחקנים בגיל 16, משלמת להם משכורת צנועה ודואגת לחינוך ולהכשרה שלהם.
המאמן הראשי הוא קווין אולי שהוביל את קונטיקט לאליפות מכללות. בין מנהלי הפרוייקט נמצאים פאו גאסול וכרמלו אנטוני. הם מעניקים מענה להרבה בעיות של כדורסל המכללות: תגמול כספי (המכללות לקראת פיתרון העניין) ואובססיית הניצחונות.
בכל זאת, עדיין קשה לראות זאת כמקום עדיף לכישרון צעיר מאשר קבוצה אירופאית, שם השחקן נחשף בהדרגה למתח תחרותי אמיתי לצד מקצוענים וותיקים.
מליגת הפיתוח עצמה השחקן המוביל הוא סקוט הנדרסון, פוינט גארד מחשמל, שאם פורטלנד תבחר בו בבחירה השלישית זה יהיה סימן המדהד לעזיבתו המסתמנת של ליליארד. מנגד, ברנדון מילר מאלבמה מועמד להבחר ראשון משחקני המכללות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו