"זולגות הדמעות מעצמן", כך סיים יונתן כהן את השידור הנהדר שלו ממנדוסה, שעתיים אחרי חצות בישראל. זולגות הדמעות מעצמן הוא שמו של סרט נהדר של איתן גרין, אבל מאתמול המשפט הזה גם מזוהה עם חבורה של ילדים/נערים/גברים קטנים, שמונהגים ע"י איש מקצוע אדיר שהוא הרבה יותר מאיש ממאמן עבורם, שעשו את הבלתי ייאמן, ריסקו את כל הקלישאות סביב הכדורגל הישראלי והעפילו לשמינית גמר המונדאליטו שם יפגשו את אוזבקיסטן.
עד לדקה ה-68, המשחק נראה כחיבור של כל הקלישאות סביב הכדורגל הישראלי. שער חובה בכדור נייח בתוספת הזמן של המחצית הראשונה. צהוב שני שנובע מהתלהבות יתר של שחקן שנכנס 7 דקות קודם לכן וביצע עבירה לא מחויבת 20 מטר מהשער היפני. ובעיקר תחושת דז'ה וו לכל נבחרת ישראלית שסיימה טורניר כלשהו עם תחושה שיכולנו לעשות הרבה יותר, אבל נפלה כי היא נאיבית נמהרת חסרת מזל נכשלת ברגע האמת (רק תבחרו).
אבל הנבחרת הזו עשויה מחומרים אחרים. זה מתחיל במאמן המופלא אופיר חיים, שלעולם לא נכנע, שמאמין עד הרגע האחרון, החיבור שלו לשחקנים הוא קוסמי והוא יודע להפוך את הלימון ללימונדה, גם בחייו האישיים.
ממשיך בשחקנים. סתיו למקין, בלם העתיד של ישראל, ווינר אמיתי, שלא רק מתגלה לעולם כאחד משחקני ההגנה הטובים במונדאליטו, אלא גם תורם להתקפה ברגעי ההכרעה (ממש לא מקרי, עשה את זה גם בקבוצה פעמים רבות). איליי מדמון, שעבר עונה טראומתית מבחינה מקצועית והיה אחד מהטובים על כר הדשא (מעורר השתאות אחרי שנה כמעט ללא דקות משחק בב"ש ובית"ר).
דור תורג'מן, שנכנס לנעליו הגדולות של אוסקר גלוך, כזה שמוביל את החלק הקדמי ועושה הכל מהכל (הבישול שלו לסניור היה גאוני) ואסיים עם סיפור אישי על אחד, עומר סניור, שאולי הסיפור שלו מספר את הסיפור של הנבחרת הזו.
סניור היה זה שנופה אחרון לפני היציאה למסע המופלא ביורו. קשה לתאר במילים את ההרגשה של ילד, שרגע לפני הגשמת החלום, הכל נוזל לו מבין האצבעות והוא נשאר בבית וצופה בעיניים כלות בחבריו עושים היסטוריה. אחרי הניפוי שלחתי לו הודעת עידוד וסיימתי אותה במשפט שלא בטוח שאני האמנתי שיתגשם – "שלא תיפול רוחך, תעבוד נכון לאורך העונה ותראה שאתה תהיה השחקן הכי חשוב במונדאליטו".
הכדורגל הוא משחק מטורף, לא צפוי, כל הזמן משתנה. הילדיםגברים הללו מתבגרים הרבה יותר מהר מחבריהם לשנתון. מתמודדים עם אכזבות של מבוגרים, צריכים לעמוד בציפיות של ההורים שמקריבים את השבתות, החופשות והימים למענם ואם נהיה הוגנים, גם למען עצמם. היכולת של ילד כזה להתגבר על האכזבות ולהגיע לרגע קסום כזה שלא ישכח בחיים היא זו שעושה את ההבדל ושווה את כל המסע הקשוח הזה.
עומר סניור, אופיר חיים ושאר השחקנים כותבים מחדש, דרך מסע הקסום שלהם ששזור עם סיפור חייהם המיוחד, את הסיפור של הכדורגל הישראלי ואנחנו נהנים מכל רגע.
ועכשיו הפנים לאוזבקיסטן בשמינית הגמר. מיותר לציין שאנחנו מאמינים ושהכל אפשרי. בטח בבוקר כזה שהלב מתפוצץ מגאווה.
ואני אסיים, כשהדמעות שלי זולגות מעצמן, באיחולי באמירת תודה לאופיר, לצוות שלו ובעיקר לילדי קיץ 23 שכותבים מחדש את ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו