עד הדקה ה-77 במשחק מול יפן, נבחרת ישראל עד גיל 20 הייתה סיפור שלא סופר. חבורה צעירה ומגובשת שהצליחה להעפיל לראשונה בהיסטוריה לגביע העולם, הרשימה והפסידה מול קולומביה, נלחמה וגירדה 1:1 מול סנגל, הרימה ידיים מול נבחרת יפנית מסודרת וחזקה. לו היה נגמר המשחק בדקה ה-77, הנבחרת הזאת הייתה מקפלת את הציוד, עולה על מטוס חזרה לישראל וכל אחד היה שב עיסוקיו.
לו היה מסתיים המשחק בדקה ה-77, הנבחרת הזאת לא הייתה מצליחה להיכנס ללבבות של הציבור הישראלי, לא הייתה מצליחה לסחוף אחריה ציבור שלם כפי שעשתה ביורו של השנה שעברה. נניח והייתה נשמעת שריקת הסיום בדקה ה-77 אף אחד לא היה מגלה כמה מיוחדת הנבחרת הזאת. מזל שכדורגל משחקים 90 דקות.
לרוב, יש היגיון במשחק כדורגל. קלישאות זה טוב ויפה, אבל לא באמת הכל אפשרי. עניינים מקצועיים משחקים תפקיד, מהלך המשחק גם הוא משפיע, ויש גם את העניין הזה של תדמיות. כמו שהיה ברור שבאיירן מינכן תסיים את עונת הבונדסליגה כאלופת גרמניה כי היא זאת היא ודורטמונד היא דורטמונד – כך גם היה נדמה עד הדקה ה-77 שנבחרת ישראל תסיים את דרכה בטורניר.
תדמית הכדורגל הישראלי, וזה נכון לכל גיל, היא לא תדמית של התעלות ברגע האמת. סיפורי הגבורה של הכדורגל שלנו הם בודדים, טיפות בתוך ים של דמעות אכזבה. לכן, בדקה ה-77, ההיגיון אמר יפן. קל. הם היו טובים יותר, הובילו 0:1 ונשאו תדמית של יפנים, ואילו אנחנו היינו בפיגור שער, פיגור שחקן ופיגור היסטוריה להישען עליה. הפסד ישראלי היה הסיפור שנכתב שם, אבל הנבחרת של אופיר חיים הייתה נחושה לספר את הסיפור שלה.
בדקה ה-77 היא לחצה delete, והתחילה לכתוב סיפור חדש.
[במנדוסה, עיר היין של ארגנטינה, שוחקו בערב שבת שני משחקים שונים. בראשון יפן ניצחה את ישראל 0:1, ובשני ישראל הביסה את יפן 0:2 כשהיא בעשרה שחקנים. אין קשר בין המשחקים האלה, כל אחד מהם הוא יישות נפרדת לגמרי. בראשון השחקנים של אופיר חיים לא הצליחו להיכנס למשחק. היפנים התחבולנים הגיעו בקלות לשער של תומר צרפתי, שהדף את שלוש ההזדמנויות הראשונות אבל נכנע ברביעית.
באותו משחק ראשון רן בנימין נכנס כמחליף והורחק אחרי שני צהובים בתוך שלוש דקות. במשחק הראשון הזה השחקנים הישראלים נראו עצבניים ולא מפוקסים, עד שבדקה ה-77 הם עברו למשחק השני. שם, בידיעה שזה עכשיו או לעולם לא, הבחורים בלבן השתלטו על העסק. ״תמיד האמנו בעצמנו״ יספר בסיום המאמן אופיר חיים, שאין כעת ברירה אלא להאמין גם לו.
רוי נאווי כבש את השוויון בדקה ה-77, והכל השתנה. הביטחון העצמי של ישראל עלה, וזה של היפנים צנח. כל הקלישאות על כדורגל נזרקו לפח, כל ההיגיון הפך לא רלוונטי, הייתה פה נבחרת שמשכתבת את הסיפור. אפילו ששיחקה בעשרה שחקנים, הנבחרת ידעה שהיא תנצח.
קשה להסביר את התחושה, אבל גם בנחמין – ילד בן 10 שהיה ביציע והתאהב ברוח הישראלית – ידע שה-1:2 יגיע. הרוח הקרירה נשבה לשער היפני, דוחפת אותנו קדימה ודוחקת אותם לאחור. הרוח הזאת הייתה כל כך חזקה, שבדקה ה-92 היא הובילה את סתיו למקין, דור תורג׳מן ועומר סניור לבצע מהלך שקבוצות או נבחרות לא מבצעות בתוספת זמן של משחק הכרעה כשהן חייבות גול. זה היה מהלך רגוע, מחושב, מלא קלאס ומלא אמונה. ״אני לא יכול לתאר מה שהרגשתי ברגע הזה, אושר אדיר״ סיכם הכובש סניור; ״כנראה שזה הכל מלמעלה״ הוסיף דור תורג׳מן.
הניסיונות לספק הסבר למה שקרה שם – ניצחון 1:2 ששלח את הנבחרת לשמינית גמר המונדיאל עד גיל 20 מול אוזבקיסטן - הובילו את השחקנים ואת אופיר חיים למקומות רוחניים ושמיימיים, אבל אחרי שלושה משחקים עם הנבחרת הזאת ברחבי ארגנטינה, אפשר לקבוע בוודאות ששום דבר פה לא מקרי.
זה הסיפור שלהם, והוא הכי הגיוני.
