מרשם להצלחה: אנדי מורז בהחלט עומדת בכל הקריטריונים

לאחר המשחקים האולימפיים שנערכו בטוקיו ביולי-אוגוסט 2021, בחרה השחיינית אנדי מורז לקחת פסק זמן ארוך מהחיים הספורטיביים. הסיבות העיקריות לכך היו רצונה לחשוב על היום שאחרי הקריירה בבריכה, והשלמת לימודי הרפואה המאתגרים. בגיל 31, כשהיא מחזיקה בתשעה שיאים לאומיים (שלושה מהם אישיים), היא תוסיף לעצמה תואר נוסף בחודש הבא, כשתהפוך רשמית לד"ר מורז.

עם זאת, את הפרישה מהבריכה היא דוחה בינתיים, ולאחר הטקס המרגש שבו תקבל את הדיפלומה היוקרתית, היא תחזור מייד לקפוץ למים ותתרכז במטרה הבאה: הופעה נוספת במשחקים האולימפיים, הפעם בפריז 2024. "אני חוזרת ב־100 אחוז, על מלא, לשחייה", מספרת מורז בראיון מיוחד ל"ישראל היום", "כן, יש לי עדיין לימודים להשלים, אבל את המבחנים סיימתי, ואני אעשה הכל כדי להגיע לפריז הכי מוכנה שאני יכולה, ולתת שם את הכי טוב שיש לי".

מה עברת לאחר טוקיו?

"זו היתה תקופה עמוסה, כי המשכתי ללמוד לתואר. שחיתי מעט ולא התאמנתי הרבה, רק מדי פעם, כדי לשמור על כושר".

עכשיו חזרת לתחרות הגדולה הראשונה שלך, גביע האיגוד במכון וינגייט.

"זה מאוד מרגש לחזור למים. כיף שיש שוב את האדרנלין של התחרות, התגעגעתי לזה. היה קשה בהתחלה לחזור לאימונים מלאים, אבל כל יום אני מדברת עם המאמנים על מה שצריך לעשות, מתי לעשות כושר, איזו תוכנית במים אני צריכה. לפעמים זה עדיין קשה לי, אז אני עוזבת את הקבוצה ומשלימה מה שאני צריכה לעשות. עוד מעט אשב עם המאמנים על התוכניות לשנה הבאה, אבל בגדול, אני רוצה להיות בארה"ב עם דייב מארש ולהתאמן עם הטובות ביותר. אני גם מסמנת את אליפות העולם השנה, שזו המטרה הקרובה".

כאחת הוותיקות בנבחרת, יש כאלה שבאות לבקש ממך טיפים?

"אני מרגישה שלא הייתי שנה וחצי בעולם השחייה, וכשאני מגיעה לאימון אני פוגשת הרבה ספורטאים צעירים. הם מנסים לפרוץ, ואני אומרת להם שהם צריכים ליהנות כמה שיותר, להתמקד ולעבוד על הדברים הקטנים, כי זה מה שעושה את ההבדל בסופו של דבר".

"בוחרת במה שאני אוהבת"

מורז גרה היום בתל אביב. היא קמה כל יום בשש וחצי בבוקר ויוצאת לבית החולים. "בתקופה האחרונה עשיתי את הדרך יום־יום לבילינסון בפתח תקווה, אני שם עד הצהריים ואז נוסעת לווינגייט להתאמן במשך שעתיים. אחר כך אני חוזרת להשלים את הלימודים במחשב", היא מספרת.

תחילה, אחרי טוקיו, מורז רצתה להיות רופאת ילדים, אך בסופו של דבר החליטה להישאר מחוברת לספורט ובחרה לממש את עצמה כפסיכולוגית לספורטאים. "זה סוג שונה של מאמן, ועוזר לספורטאים", היא מסבירה את הבחירה, "גם אני כספורטאית נעזרת בפסיכולוג. יש לנו בנבחרת את אמנון צפריר, וזה ממש חשוב. אני שמחה לדעת שכולנו יכולים לעבוד איתו ולהתייעץ מתי שצריך".

בתוך סדר יום עמוס כל כך, יש לך זמן למשפחה, חברים, זוגיות?

"אני מוצאת את הזמן ואפשר להסתדר. רוב הזמן יוצא לי להיפגש איתם בעיקר בסופי שבוע, אלא אם אין אימון בערב או יש לי רק פילאטיס. צריך לפעמים לקחת את פסק הזמן הזה משגרת היום העמוסה".

בבית החולים יודעים שהיית באולימפיאדה? מכירים את ההישגים שלך?

"יש לפעמים כאלה שמזהים, או שאני אומרת בסוף הטיפול ואז הם מפרגנים לי ואומרים שהם יעקבו אחרי התוצאות שלי בתחרויות ושהם מצפים לראות אותי באולימפיאדה הבאה גם. זה כיף לקבל את הפידבק הזה. גם הצוות יודע עלי. אני דואגת ששני העולמות לא יתנגשו ולא יפריעו זה לזה".

ומה יותר חשוב לך, להיות פסיכולוגית או שחיינית?

"קשה מאוד להחליט, כי אני אוהבת את שני העולמות. אולי זאת הסיבה שגם שיניתי את מה שאני רוצה לעשות כרופאה והחלטתי להיות פסיכולוגית לספורטאים. אני מבינה את מה שהם עוברים מגיל צעיר וזה יותר מתאים לי ומעניין. אני מקווה לעשות את ההתמחות בארה"ב, ובכל מקרה, כשאסתכל אחורה, אגיד שהיה לי כיף בשני הדברים, בשחייה ובפסיכולוגיה, ושבחרתי לעשות את מה שאני אוהבת בתקופה כזו או אחרת בחיים. נכון לעכשיו יש לי לתת עוד הרבה בשניהם".

לחשוב על היום שאחרי

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

עבור רוב הספורטאים, היום שאחרי הפרישה הוא קשה. הקריירה הספורטיבית שטיפחת במשך כל יום במשך שנים ארוכות מסתיימת, ולרוב אין לך הדרך להישאר קרוב אליה. לשמחתה של מורז, היא מוצאת חיבור בין השחייה לקריירה העתידית שלה. "למדתי הרבה מהשחייה, ואני משתמשת בזה בכל תחומי החיים, גם בלימודים וגם כרופאה - לעבוד קשה,…