לא בטוח שכולם שמו לב שעל כרטיסי המשחק מול הפועל חדרה וקריית שמונה הופיע באותיות קטנות הכיתוב "מופע קסמים". בתחילת המשחקים איביץ' לחש לצופים: "לקסם הבא אצטרך את אוסקר גלוך, בזה שאחריו יופיע גבי קניקובסקי. את מופע הקסמים יחתום פארפה גויאגון."
אפילו ההיעלמות של סטיפה פריצה הייתה חלק מהמופע. הרי אין הסבר אחר לכדורגל המשוגע שמכבי הציגה בשבוע האחרון.
היום קצת קשה להאמין, אבל לפני המשחק מול חדרה ביום שני שעבר, חלקנו עוד היה ממורמר. ועל מה? על שעפנו באירופה מול קבוצת הכוכבים של ניס. איך בכלל הגענו בלי ציפיות ועדיין הצלחנו להתאכזב.
הרחש-בחש המיותר יחד עם התסכול מאי-הגעתם של שחקני רכש זרים (נושא למחקר מדעי בפני עצמו) הצליח לחדור עד ליציע. עד הדקה ה-15, בעודנו מסדירם נשימה מהעלייה באלפי המדרגות באצטדיון נתניה, חלקים בקהל היו חצופים מספיק להסתובב עם פרצוף של "כלום לא הולך". בליץ של 4 שערים ב-8 דקות סתם לכולם את הפיות או יותר נכון להשאיר אותם פעורים. חדרה יכולה להתנחם בעובדה שהאחרונה שקיבלה ממכבי 6-0 (אהלן מכבי חיפה) גנבה לה את הגביע. ימים יגידו.
עוד לפני המשחק מול קריית שמונה, וכשמכבי עם 6 נקודות מ-6 ויחס שערים של – 0:11 מצלצל, הגיעה הפרידה מברנדלי קובאס. אולי העזיבה שמסמלת יותר מהכל את תחילת העונה הזאת. לא עוד שחקנים שלא עושים מספיק עבודה, לא משנה כמה מוכשרים יהיו. את קובאס עצמו אזכור כמין משקה אלכוהולי מסקרן.
נהנינו ממנו מאד בערב ההוא בבלומפילד בניצחון נגד חיפה, לסאן מנחם שכנראה לגם ממנו קצת יותר מדי הוא אפילו גרם לסחרחורות, אבל בבוקר למחרת כולנו קמנו עם כאב ראש ונשבענו שלא ניגע בו יותר לעולם.
ההרגשה היא שאיביץ' משתלט על המערכת. וכשזה עובד זה פשוט עובד.
מגיע יום שבת. על אף ניסיון הניחוס המושלם עם הפנינג המשפחות לפני המשחק עם שריקת הפתיחה מכבי לחצה על ON, הפעילה את המכונה וסיפקה עוד ערב מענג. הקבוצה מצליחה להגיע לקצב משחק גבוה כל-כך עוד לפני שקומקום מצליח להרתיח מים חמים. אפילו הכרטיס האדום המטופש של יובאנוביץ' לא הפריע לנו, ובלעדיו כבשנו את השער השלישי. אם נמשיך כך בכל הקשור לחלק ההתקפי, בגוגל יצטרכו לרענן את תוצאות החיפוש תחת המילה "מכבש" – קודם מכבי ורק לאחר מכן תמונות של כלי העבודה המכניים.
כמה שניות לפני שריקת הסיום קרה משהו מופלא וכמעט דמיוני – הלורד וולדומורט המכביסטי, שרק מעטים מוכנים להגיד את שמו – שער חובה. שומו שמיים, הופר החוזה הלא כתוב בין השחקנים ובין איביץ'. מסיימים את המשחק ב-3:1, וכולנו יוצאים מבלומפילד שבורים כאילו הפסדנו את המשחק. למסיבת העיתונאים עולה איביץ' זועם. כולנו יודעים שהוא מסוג הגיבורים שלא צריכים סיפור שלם כדי להתפרץ, המבט שלו אומר הכל. בקיצור, מה אני אגיד לכם, תקופה טובה לחיות בה.
אני לא מומחה גדול לווידאו, אבל אם אני הייתי אחראי על תקצירי 2 המשחקים האחרונים – הסרטון היה באורך 180 דק'. עוד כמה משחקים כאלה ונתחיל לשמוע את המנטרה אליה התגעגעתי יותר מכל דבר אחר – "הליגה חלשה העונה".
יהיו קרבות קשים בהמשך הליגה, אולי כבר בשבת הקרובה נגד אשדוד עם החיסורים המסתמנים בסגל, ובטח שנגד היריבה העיקרית שמנסה לערער על קדושת ה"מכבי" ובלעדיותה, ובינתיים הקרב בינינו נראה כמו מענף תורת המשחקים. אחרי הכל, הדרך אל התואר רצופת חרדות.
בינתיים, כל שנותר לנו לבקש זה: עוד עוד עוד עוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו